כולם נמשכים לפעמים על ידי גל כחול, שמוציא מאיזון על ידי עצב או טובע בצער. זוהי התחושה המוכרת לכל האנושות ואין מנוס ממנה. מתחילת האמנות האדם תמיד מצא דרך לתאר את רגשותיו, והעצב הוא אחת משתי התחושות הנפוצות והחשובות ביותר. זוהי התנגדותו של המאושר והמקבילה הרגשית של הכאב.
הסיבות שבגללן אנו עשויים להרגיש עצובים הן אינסופיות, בין אם מדובר ברגע קצר בלבד בהשראת סצנה עצובה, פרצוף עצוב, חדשות עצובות או מצב עצוב, או כמה טרגדיות חיים גדולות יותר, עמוקות, וסוחפות. עצב מתעורר בגלל אובדן, חמלה, ייאוש או חוסר אונים. סמלים ויזואליים של עצב היו הזועף, הפנים העגומות והדמעות, ואחריו מחווה של ראש מורכן, מבט ריק או חסר תנועה. הפרשנויות של פרצופים עצובים רבים, מהערכים האמנותיים האמיתיים, וכלה בהרגשות קטנות שבהן אנו משתמשים ביום יום.
בהשראת כוח העצב, משוררים ייצרו תמיד מילים נמרצות המשרדות מפלים של דמעות. אבל ציירים תמיד חיפשו למצוא משהו יפה בפנים עצובות, זוהר בדמעה, טוהר הרגש הכחול. התיאורים שלהם נעים בין דיוקנאות בוכים עדינים, לצילומים מעוררי השראה של אנשים שסבלו מצער, ועד תיאורים של כאב פראי, שכן הוא אחד הציורים האיקוניים ביותר בכל הזמנים, הצעקה מאת מונק. פרצופים עצובים של גברים ונשים מודרניים הציפו את האמנות העכשווית הפיגורטיבית, מהמודרניות המוקדמת ועד לאמנות הפופ. זכור את ליכטנשטיין שצייר את הילדה הבוכה משנות השישים, תיאור של אישה מודרנית עצובה, בוכה בגלל אהבה בלתי חוזרת. כל העבודות האלה מכילות דרמה שונה מזו של סצינות רגילות ושלוות, הן מרגשות, מעצבות וכובשות בפני עצמן..
אולי ניתן למצוא כמה מהתיאורים הנוגעים ללב ביותר של פרצופים עצובים בבתי קברות, שבהם העצב הוא התושב. לעתים קרובות קברים ישנים עטורים במלאכים בוכים, נושאים פרחים ושופכים דמעות על המנוח.
ככל שהעיצוב הגרפי נוצר עם הזמן, הסמלים הפשוטים והשימושיים של פנים עצובים הולכים ומתרבים. כולנו מכירים ואוהבים את פני סמיילי, אבל אנחנו משתמשים באותה מידה ההפוכה שלו, הפנים העצובות. הוא נשלח להראות שאנו חשים בכאב של מישהו או שאנו פשוט מרגישים. ככל שהתקשורת התפתחה, האמוטיקונים הפכו ליותר משוכללים ועכשיו אפשר לבטא את העצב במספר פרצופים עצובים החל מעצב ועד לצעקה בייסורים..
האמת היא שהעצב מגיע ממקורות שונים והוא אישי לכל אחד מאיתנו. אנחנו יכולים למצוא את זה בפנים של חבר, בפנים של יקירינו, בהבעה של עמית, בעיניים גדולות של ילד בוכה. הוא זורם דרך בריכות של נוגה, צער ודיכאון, תוך שהוא מעורר את המבט העצוב על פני קורבנו. זה בלתי נמנע ובכל מקום, אבל כל עוד אנחנו לא מפחדים להביע את זה, הכל בסדר. כי עצב ופנים עצובים הם החלק הבלתי נפרד מהחיים.
