ביום שטוף שמש עוד ב -10 בנובמבר 1969, פגשו ילדים לראשונה את ביג בירד, ברט וארני, אוסקר הגרוץ וכל שאר תושבי רחוב סומסום. לומר שזה השאיר רושם מתמשך על הדורות הבאים זה כנראה אנדרסטייטמנט מסיבי.
בשנת 2019 זה'כמעט בלתי אפשרי לדמיין את גדל בלי לצפות "רחוב שומשום." איך אנשים למדו לספור בלי הספירה? איך הם למדו להיות סקרנים בלי הציפור הגדולה? כיצד למדו כיצד לצפוף מאפייה שלמה בשווי עוגיות ללא מפלצת עוגיות? בסדר, אולי זה'זה לא שיעור שילדים היו צריכים להרים…
הנקודה היא זאת "רחוב שומשום" השתקע ב- DNA שלנו כחלק בלתי נפרד מההתבגרות. כאשר הופיע לראשונה אנשים לא היו בטוחים שזו תהיה הצלחה בכלל, שלא לדבר על התופעה העולמית שהיא הפכה להיות. ההצגה מצאה דרך מבריקה להגיע לילדים על ידי לימודם במסווה של בידור. במילים אחרות, כשילד קטן מצחקק על תעלוליהם של ברט וארני הם לא'רק כשהם מבדרים, הם לומדים כמעט באופן סובלימני כיצד לתקשר עם חבריהם ובני משפחתם בצורה מכובדת.
אנשים לעתים קרובות עושים קעקועים של דברים שמשמעותם משהו חשוב להם, אז זה לא צריך'לא מפתיע שההצגה שלימדה דורות שלמים איך להיות אנשים תקבל את הכבוד הזה. זה עוזר שג’ים הנסון יצר כל כך הרבה דמויות צבעוניות ומעניינות מבחינה ויזואלית. שלא לדבר על זה שרבים מאיתנו מרגישים שאנחנו חיים למעשה בפח אשפה בימים אלה….
הרבה מהקעקועים אתה'אני הולך לראות בגלריה זו לחתר בחוכמה את הרעיונות הנלמדים "רחוב שומשום." זה'כיף לדמיין את ברט כגנגסטר או את מפלצת העוגיות כאיש עסקים. לעזאזל, אם בכלל זה מציג את אחד הלקחים העיקריים של ההצגה, את חשיבות הדמיון.
תוך כדי גלילת גלריה זו של "רחוב שומשום" קעקועים הקפד לספור אותם תוך כדי. קעקוע אחד … מווההה.
שני קעקועים … mwahahaha!
שלושה קעקועים … mwahahahaha!
ארבע … אתה מבין את הנקודה.