במהלך המוקדם 'שנות ה -90, בשיא עידן הגראנג ‘, איש לא היה מנבא שקורט קוביין יהפוך בסופו של דבר לאייקון לקהילת ההיפ הופ. זיקון המוזיקה היה כל כך אינטנסיבי אז עד שגם כשלהקה ניסתה למזג מעט סגנונות התייחסו אליהן כאל חידוש. קח למשל את ספירת הגוף. בימים אלה הדברים שונים בהרבה. מוזיקאים כצפוי להיות מושפעים מכל הז’אנרים השונים של המוסיקה. בתוך ה 'שנות ה -90 היה די מוזר לראות ראפר כמו פוסט מאלון עושה סט שלם של קאברים של נירוונה, היום זה בקושי עלה לכותרות.
הראפר קיד קודי, כמו רבים מדורו, הגיע לבגרות בעולם שבו נירוונה הייתה הלהקה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ. ביום שני הוא הראה עד כמה קוביין השפיע עליו מתי הוא הלך לד”ר וו וקיבלתי דיוקן של המוזיקאי המנוח.
הקעקוע, כמו הרבה ממה שד”ר וו עושה, פשוט יפה. יש עדינות בקעקוע שלו, רכות, שמתאימה לדיוקנאות זיכרון כמו זה. אבל מה שבאמת גורם ליצירה הזו להתבלט מאחרים היא תשומת הלב לפרטים – הגומה בקוביין'סנטרו, הדרך בה חולצתו יושבת פתוחה על גבי האפודה שלו, הלוגו של K Records (שקוביין קעקע על זרועו) ממש מתחת לדיוקן. כמות המחשבה והאהבה שנכנסו לאמנות ניכרת לאורך כל הנגיעות הללו.
למקרה שלא עשית זאת'אל תבין זאת, הקעקוע הזה הוא למעשה שתי מחוות באחד, שכן יש לו מחווה עדינה הזמר/כותב השירים דניאל ג’ונסטון. על קוביין'חולצה, אתה יכול לראות את הציור האייקוני של ג’ונסטון, "היי, מה שלומך?" החייזר הקטן והטמטום הפך לקמע של ג’ונסטון, שהלך לעולמו בשנה שעברה.
קיד קודי ודוקטור וו מקבלים כל אחד A+ על הדיוקן הפנימי הזה. אבל זה כן מעלה לנו בראש שאלה – מה היה קוביין חושב על זה?
אם הוא עדיין היה איתנו, צריך לתהות כיצד היה מרגיש קוביין כשרואה את פניו שלו בוהים בו בצורה של קעקוע, במיוחד כזה בולט כמו זה של ד”ר וו.. התהילה מעולם לא הייתה קלה עבורו, במיוחד בתקופה בזמן "לא משנה" התפוצץ. לראות את פניו מטויחים בכל הצהובונים ובמגזיני הרוק היה מספיק כדי לגרום לקוביין לרצות להיות מתבודד, מה שמניע את התמכרותו להרואין. קעקוע שונה בהרבה משער מגזין מסיבה אחת מרכזית – הוא's קבוע. כאמן, אנו יודעים שקוביין היה מעריך את המיומנות ששימשה ליצירת הקעקוע, אבל משהו אומר לנו שהוא'יהיה קצת לא בנוח עם הנושא.
התשובה לשאלה זו, אני מוצא את זה קשה, קשה למצוא. נו טוב, מה שלא יהיה, לא משנה.