הקעקוע הברזילאי פרדריקו ראבלו קיבל את הפתגם הישן “מודגש יחזיק” ישירות ללב, עבודתו לא הולכת לזוז. ראבלו אוצר בסיס לקוחות ייעודי המכושף בקסם המחשה שלו וביישום הרוויה העז. מעבר ליכולתו להדביק מחט לעור בצורה מומחית, אנשים נמשכים לעבודתו של ראבלו על הרגשות המורכבים שחלקים שלו מעוררים וההרמוניה הייחודית שיש לכל קעקוע עם הלובש האינדיבידואל..
כיצד פיתחת את הסגנון שלך ואילו אמנים היו ההשראה העיקרית שלך?
אני לא'לא באמת מאמין ברעיון של סגנון, במיוחד בקעקוע שבו טכניקות ופיגורציות מבולבלות לעתים קרובות עם סגנון. בשבילי קעקועים הם פלטפורמה אמנותית והדרך להתפתח כאמן היא להתפתח תחילה כישות. האמת שלי – כלומר האמונות שלי, ההשראות, הנטיות והסגולות – היא תמיד בהתפתחות מתמדת. ומהסתבכות מורכבת זו של דברים, החזון שיש לי על עצמי ועל מה טוב שאני יכול להביא לעולם הזה נוצר בכל קעקוע שאני עושה. התמונה הסופית של כל פרויקט מתחילה שם. ככל שהתקשורת של האמן עם האמת והיכולת להביע אותה ברורה יותר, כך ישנה אישור לסגנון..
כאמן קעקועים, קיבלתי השראה עמוקה מיצירותיהם של אלכסנדר גרים וגיא לה טאטואר. כמו כן, עבודתו של הצלם הברזילאי סבסטיאו סלגאדו; הכתיבה והספרים של ג’ון ברגר, ואסילי קנדינסקי ואלן קרדק; ועבודתו של הצייר היוגוסלבי ולדימיר וליקוביץ ‘, שנפטר לאחרונה.
מה תפקיד הרוויה ליצירת קעקוע עבודה שחור?
יש רגע או אלמנט שגורם לקעקוע לקרות כשהוא מוצלח. לפעמים ההתרחשות הזו גדולה ומתעלה על ההסברים שלנו – כמעט תמיד ברורה, ושם יש לנו משהו מיוחד באמת. בזמנים אחרים, בתדירות גבוהה יותר, יש לנו פרויקטים מוצלחים בהם נוכל לזהות היכן טעינו וגרמנו לקעקוע לקרות. ברוב עבודותיי, הרגעים האלה קורים עם המיקום ובשימוש בשחור. שחור הוא צבע דינאמי מאוד, שעבר הרבה משמעות ואפילו לא נחשב לצבע. אני לומד את ההיסטוריה של השחור, והרישום הראשון שלו קורה עוד לפני הגעת העולם, שם בתחילת ההתחלה הכל היה “אפל מעל פני התהום” השחור בא אז כצבע קמאי אבל גם כקטלני וקטלני בָּטֵל. החל מהמאה ה -14, שחור החל להפוך לצבע אלגנטי ורגיל. כיום השחור הפך להיות בסיסי וניטרלי בהתאם לשימושיו בתרבות הגלובלית. בשבילי, שחור הוא רגוע אך גם עוצמתי. זה'אינו כהה, ולא בהיר. הוא צפוף, רציני ודינאמי. מעל הכל דינמי, כמו מים. מים יכולים לרפא ולהיות שלווים, או שהם יכולים להרוס הכל. שחור הוא כמו מים.
מה התהליך שלך ליצירת קעקוע מתחילתו ועד סופו?
התהליך משתנה מאוד. באופן כללי, אני חושב קודם כל על הגוף ולאחר מכן על הפרויקט'פיגורציה של. אני בדרך כלל נותן לגוף להדריך חלק גדול ממה'יבוא. אני משתמש בקווים ובמרווחים פשוטים מאוד שהיא מציעה לי, מוצא את האלכסוני הגדול ביותר האפשרי, כמה קווי זרימה/אנטי זרימה, ואזורי הדגשה אפשריים, אך רק אחריו'סיימתי אני מתחיל לחשוב על האמנות. מבחינת הפיגורציה, זה תלוי כמה קשר ורפרטואר יש לי על מה שאני'אני עומד להציג. זה'חשוב לי לחשוב שלדברים יש נשמה ולצייר או לקעקע אותם היא הזדמנות להפוך את האנרגיה הזו לגלויה. לשם כך, אני מתחיל בכמה טיוטות של החלק הקטן ביותר האפשרי של האובייקט. למשל, אם אני'אני הולך לצייר ציפור, אני מתחיל ללמוד את הטפרים, אחר כך את כפות הרגליים, לאחר מכן את הנוצות ומאוחר יותר את כל הנוצות, וכך יש לי את כל הציפור ואת האפשרויות שאני רואה בה. כך אני הופך לחופשי והפיגורציה הזו כפופה לאינטרסים שלי. זה'חשוב גם לקחת בחשבון שהגוף יוצר יחסים תרבותיים, אנתרופולוגיים וחברתיים, בחלקים ובמגדר השונים שלו. לקשרים שיוצרים למשל אותו ציור יש השפעות שונות אם הם מקועקעים על פני אישה'חזה או גבר'הזרוע של. זה בסיסי למקם את עצמנו מול היחסים האלה, מכיוון שיש לנו מצפון והטלה על כל הדברים האלה שאנו מקבלים את ההזדמנות להתערב בהם וליצור את “המציאות” – הערכים, האמונות, המערכות והארגונים שבהם אנו מכניסים את עצמנו להתפתח ולחיות.