מילים ופולארואידים מאת פרנק דה בלאסה
זה היה מאוחר בלילה … או אולי פשוט מאוחר מדי. אלה שהיו להם לאן ללכת ומי שאיתו ללכת לשם נעלמו מזמן, השולחנות שלהם כבר עמוסים, כשכיסאות נערמים הפוכים עליהם. מלצריות הקוקטיילים ספרו את הונם, והמזכירה לבשה את המעיל שלו. לכולן היה מקום אחר להיות. ובכל זאת היינו עדיין כבדים עם נדנדה פראית. זה היה צודק.
סביר להניח שהייתי עוטפת את זה מוקדם יותר אלמלא הג’ינג’י החם והאדום. היא התיישבה על קצה כיסאה, רגליים שלובות, גב מקושת כדי להציג את התותחנים. היא הייתה דוגמא נרחבת של נשיות בלשון המעטה. ומי ששפך אותה לשמלה הירוקה הזאת שכח ללא ספק לומר “מתי”. גבר, היא נראתה צדיקה.
היה לה הניצוץ הזה שבא בעין. המראה שהמוזיקאי חי לו, נדבק אליו ואיבד אותו הרבה אחרי שהחיים מאבדים את הברק. המבט הזה שמבטיח ריגושים. המבט הזה שבעקבותיו כל כך הרבה פעמים צרות, קנאה ואגרופים. אבל נראה שהדייט שלה עבר כמה סיבובים נוספים עם ג’ים בים. הוא היה עם הפנים כלפי מטה על השולחן, קר לו, ידו עדיין כרוכה סביב הנשיפה האחרונה של ג’ים.
צילום: קאסי ג’אנג
היא נשפה לי נשיקה. קלטתי אותו והגמתי בקריצה. היא הייתה מוכנה ללכת והייתי צריך מקום לינה. צילמתי בקריצה מספר שתיים לעבר המתופף שפצע אותנו עד הסוף. ניגבתי את הצופר וזרקתי אותו למארז שלו. לבשתי את המעיל כשהלכתי לשולחן שלה.
“מוכן ללכת?” שאלתי. אין טעם להיות מתוחכם; היה מאוחר.
“מה איתו?” אמרה והביטה בערימה הנמוכה לצידה.
“זרוק אותו במונית ופגוש אותי בחזית.”
“ג’נטלמן יציע לעזור לגברת.”
“ג’נטלמן לא היה מנסה לפנות זמן עם חברה של בחור אחר.”
“אישה,” אמרה. “הוא בעלי.”
צחקקתי קצת. “מה שתגיד, טוטים. אתה צריך לאבד את האפס ולהסתדר עם גיבור. “
פניה התקררו. היא כיווצה את שפתיה. היא סטרה לי חזק. סטרתי לה בחזרה. זה אפרוחים כאלה שמשמחים אותי שאני נוסע בזמן; רק חולצה וגרביים טריות בארגז הצופר שלי וערימה של תמונות ילדות שהזכירו לי את התקופות הטובות שבהן עמדתי בתקופות לא טובות. היפות האלה לא דיברו בחזרה, לא היה להם עוד רומיאו בעט השור. עצם המחשבה עליהם יכולה לחמם אותי. יכולתי לבהות בהם שעות. עכשיו, הם היו צדיקים, אבא.
לפתע הופיעו בכל מקום מיליון כוכבים קטנים ויפים בליווי צלצול של פעמון חזק. אבי התאסף ומשך עלי פרל הארבור עם כיסא. כנראה שג’ים בים לא היה יסודי כמו שחשבתי. הכוכבים נמוגים לשחור … האורות כבויים.
המכות בראשי העירו אותי על המדרכה. היה דם בשיער והעניינים מעט מטושטשים. המתופף שלי פסע הלוך ושוב מולי, הוריד את הסיגריה המהירה והזועמת שלו. הוא נראה מאודה.
“הפסקתי,” אמר.
“בשביל מה לעזאזל?” ניסיתי לשבת.
“המספרים אינם מסתכמים.”
הראש שלי ממש התחיל לדפוק. “על וודאיה מדברים?” אמרתי.
“נאלצתי להתייצב כשאתה תנמנם כאן על המדרכה והוא שילם לי את 100 הדולרים לגבר שהוא אומר שהוא משלם לנו במשך השנה וחצי האחרונות. שילמת לנו 60. הוא הניף לעברי את הסיגריה וירק על המדרכה.
“אתה זבל,” אמר והלך.
“כן, ובכן, נסה למצוא חתול אחר שמשחק כמוני,” צעקתי כשנלחמתי על הרגליים. “אני משחק את זה בצדק.” המילים הדהדו בראשי כאילו מדובר במערה; צדיק… צדיק…
3 בבוקר. אין לאן ללכת. אין עם מי ללכת לשם. הייתי צריך משקה. פניתי לעבר עמנון, צלילה שגרמה לרוב הצלילות להיראות כמו וולדורף. הוא היה ממוקם מתחת לגשר שבו הרכבת דוהרת על שהותיה הקצרות מעל הקרקע לפני שנחזרה בחזרה אל מעי העיר. ביליתי שם שבוע לפני לילה אחד ומאז לא חזרתי.
אם היה לי מזל זה עדיין היה פתוח. אם היה לי מזל עדיין יכולתי לשתות. אם היה לי מזל, אולי היה לי מזל.
“צדיקים … צדיקים” הלכו והתחזקו והדהדו כעת במורד הרחוב, וכבר אינם מוגבלים לגולגולת שלי.
עיני ה ‘נשואות אל הצדיקים ואוזניו קשובות לזעקתם …
המטיף עמד על מזוודתו מחוץ לעמנון ושואג, מנופף במקראו מעל ראשו ומצביע על כל החוטאים שלא היו שם. הוא לבש חליפה שחורה שנראתה ישנה. שערו היה חלקלק לאחור, למעט מנעול תועה על מצחו הלח. עיניו בערו כהות ועזות. כאשר אצבעותיו לא האשימו, הן הצליחו במעין סוג מתוק של ביט; קטכיזם עם קצב. שמעתי את מכות התנ”ך האלה בעבר, אבל זה די נדנד. ‘עצרתי להקשיב.
… קללת האל על בית הרשעים, אך הוא מברך את ביתם של הצדיקים …
הוא ייחד אותי. זה לא היה קשה; הייתי היחיד שם.
“אתה רע או שאתה צדיק?” הוא שאל אותי
“אני צדיק, בנאדם,” עניתי. “אתה צריך לשמוע אותי משחק.”
… הצדיק מנהל חיים ללא תום, ברוך ילדיו אחריו …
“טוב, אני לא אשם, זה בטוח” אמרתי.
המטיף הוריד את עוצמת הקול והביט בי בעצב. האש והכעס שלו נמסו לאכזבה.
“אז אתה לא צדיק, בן,” אמר.
אני מניח שאין הרבה סוג של צדקנות שלו שהולך ברחובות עד מאוחר בלילה, אבל מה הוא ידע על צדקתי, איש האלוהים הזה.?
הוא התחיל לחזור פנימה, מסחרר ומתגלגל על כל החלק הצודק שלו כשפניתי לשכחה הצדיקה שלי..
צילום: קאסי ג’אנג
שלט הניאון בחלון מהבהב “אוף”. נכנסתי פנימה.
המקום היה עמוס ומעושן. הוא הסריח מיוזע ומעופש. רעש ההמולה האינסופי, התפרצויות הזויות, התקפי זעם זעזועים, אחד-על-אחד תת-רוזה והתפרצויות לא קוהרנטיות תקפו את אוזני. כאן התגלגלו הזמנים הרעים.
תיבת הג’וקים על הקיר הרחוק ניסתה כמיטב יכולתה להישמע מעל הכל אבל עשתה עבודה טובה יותר כשהיא מחזיקה את הזונה שנקלע לתוכו תוך שהיא צועקת גסויות על הרצפה..
דוכנים לאורך החומה התמלאו באנשים המועסקים בתעשיות השונות הפותחות את דלתותיהם לאחר חצות; דמויות משתנות, מוצלות וחסרות בושה. סרסור מדבר בלחש חזק כשהילדה איתו ניסתה לסובב את זרועה החופשית, הוא מעמיד פנים שהוא בודק את השפתון שלו בזמן שהוא ריגל על החדר במראה קומפקטית שבורה, ושלושה ניוונים שמנוניים עושים תוכניות. היה ברור שאף אחד מהם לא סומך מספיק זה על זה כדי להסיר את כל הצלפים שחשבו עליהם. כולם היו בכלא או מתים עד סוף השבוע, מנת חלקם.
אתה לא מסתכל לאף אחד בעיניים כאן. עשיתי את דרכי על הרצפה הדביקה לכיוון הבר והתנגשתי בראש עם חמישה מטרים של יותר מדי איפור ולא מספיק שמלה. השמלה ותכולתה אמרו אישה, אבל הסיגריה, העקבים, האיפור של המרית אמרו כולם צעירים מדי ומשתדלים מדי..
“מחפש חברה?” היא עילגה.
“זה לא ערב לימודים?” שאלתי. “בן כמה אתה?”
“15”, היא חזרה אחורה כאילו זה מה שהיא חשבה שאני רוצה לשמוע.
“בֶּאֱמֶת? ילדים בני 15 שיכולים לעשות מה שבחור כמוני רוצים כמו שאני רוצה שזה יעשה את זה עם דוד או אח או אבא חורג מאז שהם היו בני 10 והם כרטיס לכיוון אחד לכלא ו/או מרפאה.”
היא לא ויתרה כל כך קל.
“אני יכול לעשות לך דברים שרק קראת עליהם”, אמרה.
“אני לא קורא. לְהִסְתַלֵק.”
כרכתי כריעה על הבר.
זה המקום שבו התרפסת אם טסת סולו. בהכרח איזה גאל ינסה להתיידד או שלאיזה מהסטלר יש מה למכור, אבל לרוב אתה יכול לשבת שם ולהיעלם.
הזמנתי סקוטש עם רודף בירה. תליתי את שניהם וחבטתי באצבעותי אחרי הברמן.
“הדרן,” אמרתי.
הוא החליק לפני שני סיבוב שני.
“מה איתך, גבר?” הוא שאל את הבחור שלובש פיג’מה לידי. “הראשון היה על הבית. אתה רוצה עוד אחד? “
“אין לי כסף,” הוא כמעט נחנק מהמילים.
התחלתי להרגיש טוב יותר אבל דבריו של המטיף עדיין רוקדים בראשי. … וישוע אמר: אני חפץ ברחמים, לא בהקרבה. כי לא באתי לקרוא לצדיקים, אלא לחוטאים …
“מה לעזאזל,” אמרתי. “זה עלי, חבר. גם לי היה לילה קשה “.
הוא תפס את הספל המלוכלך והחל לדפוק עליו לפני שבקושי הייתה לו הזדמנות לעזוב את ידו של הברמן. הוא תפס אותו קרוב כמו כלב עם עצם. הוא רעד והזיע מאוד.
“מה הסיפור שלך, חבר?” שאלתי. “למה לבוש הערב?”
הוא לא ענה. החבטה משמאלי דיברה.
“מדיניות הערכת הלקוחות של עמנון”, אמרה לדבריה שנראתה כמו קו רקיע.
“אני לא עוקב …”
היא צחקקה.
“הוא בא רק מסנט וינסנט,” אמרה. “האבות הפרנציסקנים מנהלים את בית החולים סנט וינסנט במרכז העיר. שיכורים נשלחים לשם כמאמץ אחרון להתפכח. אם לא, התחנה הבאה שלהם היא חדר המתים. ”
היא צחקקה עוד כשהוציאה כסף מהארנק ותחבה אותו בחולצתה. היא נתנה את התמונות בפעם אחת מהירה לפני שהשליכה אותן על הרצפה. הרגשתי אינסטינקטיבית את השטרות שלי.
“מה קשור למדיניות הערכת הלקוחות הזו?” שאלתי.
“אתה בא לאמנון עם ניירות השחרור שלך או מופיע בפיג’מה של סנט וינסנט והמשקה הראשון שלך נמצא על הבית.”
הסתכלתי לאחור על ה- PJs הישנים. הכוס שלו הייתה ריקה והוא התייפח. הבטתי לאחור אל החבטה אבל היא הלכה. כך גם השינוי שהשארתי על הבר. שני שיכורים מאחוריי שרו בקול רם, הפגישה המנוונת בתא הידרדרה לקרב אגרופים, הוא/היא הסתובבו עם קולג ‘מושג כשחבריו הביטו בהיסטריה, והכל — הריח, הרעש, נראה שהייאוש — הופך עד הסוף. כל הסצנה הזאת הייתה נמוכה בצדק.
הזמנתי עוד משקה. צַדִיק. התחלתי לחשוב. צַדִיק. הזמנתי עוד משקה שהתעצבנתי. כועס בטירוף.
30 שנה של עבריין קטן, “דו-טימין,” מוצ’ין, “סמוצ’ין,” אוסין, “אבוסין,” סקאמין, “שאמין”, עם חוסר אחריות או דאגה כללית לאף אחד, הייתי הכל חוץ מצדיק בעצמי.
קמתי קצת לא יציב מהשתייה ומההתגלות שלי ללא מוצא. צַדִיק. תיבת הג’וקים צפרה טונקי דבש יותר.
הגעתי במסדרון הצר וחלף על פני בני הזוג שעושים את הפרשנות האנכית שלהם לממבו האופקי לחדר הגברים. הכלא שנתן לי את החממה היה על הרצפה ליד המשתנה. נדפק? התעלף? מי יודע? פשוט בחוץ.
הדלקתי את הכיור ונקרתי בו. הרגשתי מיד טוב יותר. התזתי מים חלודים על הפנים. הדלקתי סיגריה והבטתי במראה, וחיפשתי צדיק.
הדלקתי עוד סיגריה וזרקתי את שניהם לפח יחד עם חופן גדול של מגבות נייר. השענתי אותו על הדוכן שבו הצבע החתוך נדלק מיד. יישרתי את העניבה וחזרתי לבר.
“קדימה,” אמרתי ל- PJs. “אנחנו יוצאים מכאן.”
תפסתי אותו ביד ושנינו מעדנו החוצה. PJs עזר לי לגרור את מתלה העיתונים הפלדה הכבדה לכיוון האמנון. תקענו אותו על הדלת במקום שהיא נצמדה מתחת לידית הדלת. עדיין יכולתי לשמוע את המטיף בתזמורת מלאה. עקבנו אחר קול קולו. … שמו של האדון הוא מגדל חזק; הצדיקים רצים אליו ובטוחים…
הוא זיהה אותי כששלפתי את הקרן שלי. PJs נשענו על הקיר ולאט לאט החלו לגלוש לאדמה כאילו הוא נמס. יכולתי להריח עשן.
… כי ישו מת על חטאינו פעם אחת עבור כל הצדיקים, על הצדיקים, כדי להביא אותך לאלוהים …
“אני חופר לך, מטיף,” אמרתי. “אתה חתול צדיק.”
אצבעותיו של המטיף הפסיקו להיצמד והוא הצביע עליי.
“האם עשית מעשה צדיק אחד?”
הסתכלתי עליו וחייכתי. “תחפור את זה,” אמרתי, והתחלתי לשחק.
להבות החלו ללקק מהחלונות המסורגים של עמנון. קול הצעקה הקלוש בפנים הוטבע על ידי סימפוניה יפה של המטיף, הצחוק הבלתי נשלט של ה- PJs, הרכבת החולפת, הצפירות המתקרבות והצופר שלי.
“האם עשית מעשה צדיק אחד?” הוא חזר.
“בדיוק עשיתי זאת, מטיף,” אמרתי. “בדיוק עשיתי.”