אמנם נאשוויל ידועה כמקום הולדתה של מוזיקת קאנטרי, אך בעיר הדרומית הזו יש יותר מאשר טים מקגרו ודולי פרטון. מה שנקרא אתונה של הדרום השיק את הקריירה של אמנים בז’אנרים רבים ומגוונים, כולל זמר “חתוך לי שיניים” ג’יימס דרול. מקורו במערב התיכון אך במקרה של עיר המוזיקה במקרה, דרול כבש את נאשוויל בסערה וכבש את המאזינים ברחבי העולם עם מילותיו הכנות באכזריות. תפסנו את הכוכב העולה במטה שלנו בניו יורק כדי להבין כיצד הוא פיתח את הסאונד שלו כאמן סולו ומה יכול לצפות המעריצים לקחת מהמוזיקה הקרובה שלו.
ספר לנו על מעבר מאוהיו הכפרית לנאשוויל.
ראשית, עברתי לסינסינטי, שם למדתי שנתיים בבית הספר, אבל היה לי ממש קשה עם המערכת הקולג ‘. הכרתי הרבה חברים שהיו חלק מתעשיית המוזיקה בסינסינטי ובסופו של דבר הצטרפתי ללהקה. כן, סיפור ישן כמו הזמן: נשירת מכללות מצטרפת ללהקה ואז מתחילה לצאת לסיבוב הופעות. הלהקה סיירה בכבדות במשך שש שנים ואז המתופף שלנו גנב את כל הכסף שלנו, ברח עם חברתו והתחתן. ואם הלהקה שלך הולכת להתלקח בלהבות, זו דרך טובה למדי. אז הלהקה בעטה בדלי והתחלתי את הקריירה שלי כברמן. באותו זמן חשבתי, “מוזיקה מבאסת, זה הגרוע ביותר”. ואז הבר שעבדתי בו בסינסינטי נפתח בנאשוויל והם פשוט הציעו להעביר אותי לשם. זו פשוט הייתה הסיבה היחידה למה זזתי, מעולם לא דמיינתי את עצמי בנאשוויל ואפילו לא זזתי לשם בשביל מוזיקה. אבל ברגע שהגעתי לשם, הרגלים רעים חזרו, אם תרצו. התחלתי לחזור למוזיקה ולפגוש אנשים שהיו שם מסיבה זו. קיבלתי השראה רבה מקהילת האמנות והמוזיקה הנובעת וכבר מושרשת בנאשוויל.
איך היית מתאר את סצנת המוסיקה של נאשוויל ואת סוג האמנים שהיא מושכת?
בכנות, רעב ותמים. יש משהו בנאשוויל שאנשים יכולים להתייחס אליו, הוא יותר בריא ביצירת מוזיקה – זו יותר עיר שירים מאשר עיר מוזיקה. אנשים מודאגים מהשלמות של השיר מהבהירות, או מה שהם מייחסים ללוס אנג’לס ולניו יורק. אני עובר בין שלושתם לעתים קרובות למדי ולא בהכרח מאמין שכך יהיה, אבל יש הנחה שנאשוויל עוסקת קצת יותר באמנות, בתוכן השיר ובאיכות כתיבת השירים, במקום בפלאש. ודפוק. אני חושב שמניע די גדול לאמנים צעירים, אפילו לעצמי באותה תקופה, הוא השכירות הרבה יותר זולה. זה כל כך זול לחיות בנאשוויל כרגע, אם כי זה גדל באופן מאסיבי ואנשים עוברים מניו יורק ולוס אנג’לס בהמוניהם..
צילום: פיטר רסלר
כיצד התפתחת כאמן סולו וכיצד התפתח הצליל שלך בשנים האחרונות?
השארתי די ציפיות של אנשים אחרים מאחור די בקלות. בהתחלה היססתי, אבל עכשיו אני מבין שאני לא קופסה של דעות של אנשים אחרים. אחד מהציטוטים האהובים עלי הוא “מה שאנשים אחרים חושבים עליך זה לא עניינך”, ואני פועל כך כאמן כשמישהו אומר, “טוב, זה לא נשמע כמוך.” אני כאילו, “אני האדם שמחליט על זה”, אתה יודע? רק המחשבה שאנשים יגידו, “זה מרגיש לך כל כך שונה.” אני כמו, “לא, התפיסה שיש לך בי, זה לא מי שאני ואיך אני מבטא את עצמי”.
אילו רגשות אתה מציג או סיפורים שאתה מספר עם המוזיקה החדשה שלך?
צחקתי על זה היום כשדיברתי עם כמה חברים על ה- EP שלי שזה עתה יצא. אני בן 28 וזה מרגיש כמו אלבום ההתבגרות שלי, שבו אני אומר, “זה מי שאני כרגע, זה מי שהייתי ולאן אני הולך”. אני אוהב את הרעיון ליצור באופן קבוע, אני תמיד כותב על דברים בזמן הווה. אבל מבחינת השיא, יש בו שילוב של פרידות, אכזבות, ניצחונות וכל מה שביניהם. אני חושב שמבחינתי הוא מכסה את נקודות הכדור העיקריות שלי בציר זמן של השנתיים האחרונות של חיי, שלדעתי כל כך מצחיקות. אפילו לא חשבתי על זה עד שהקשבתי לכל העניין אחרי שסידרתי את רשימת המסלולים.
מה אתה חושב שאנשים יקחו מהאלבום הזה ללמוד על מי שאתה כאדם וגם כאמן?
אני מקווה שהם, הלא -ידועים הקולקטיביים, יתייחסו לגישה קלה יותר לפער בחייהם. הפחדתי אנשים עד כמה אני בוטה וישר בנוגע למאבקים שלי עם מחלות נפש, מוודא שאני בסדר ובמקום שבו אני לא רוצה לזרוק את עצמי לתנועה כל יום. (צוחק) דיברתי עם מישהו לפני כמה ימים, כמו: “האם אתה רוצה פעם לרסק את המכונית שלך, אבל רק קצת, כדי שלא תצטרך ללכת לעבודה באותו יום?” אני רוצה ש [האלבום שלי] יהיה משהו שבו אנשים מתייחסים לכל הרגעים והרגשות שאומרים לנו לא להרגיש כי זה עשוי להיראות בצורה מסוימת או לגרום למישהו אחר לחוש אי נוחות. אני רוצה שאנשים יקפצו מזה ויראו מה הם יכולים ללמוד.
האם היית אומר שהקעקועים שאספת משקפים את הלך הרוח הזה?
אה, בטוח. כשאנשים אומרים “האם יש לך קעקועים שאתה מתחרט עליהם?” סוגרתי את הדלת על זה. אני לא מרשה לעצמי לחשוב על חרטה. יש לי קעקועים לא גמורים מאמני קעקועים שלא אהבתי – לא אהבתי את האנרגיה שלהם ולא רציתי שהם יבלו יותר זמן וישאירו חותם קבוע על הגוף שלי. יש לי חברים ממש טובים שלי שאני נותן להם לעשות מה שהם רוצים. אם יש להם עיצוב חדש שהם ממש מתרגשים ממנו, אני כאילו, “תן לי סטירה. אתה האמן. אני הבד, בוא נלך, בוא נעשה את זה. ” אבל בשבילי, הם רק סמנים על ציר זמן. לטוב ולרע, זה בדיוק מה שרציתי בזמן שרציתי את זה. ולכן זה ממש קשה להסתכל לאחור על כל אחת מהזמנים הקשים האלה עם כל רמת חרטה. זו נקודת קתרזיס בשבילי. אפילו בכתיבת [שיר], אני כותב כדי להתגבר על הדברים ואני חושב שבדרך עצומה השתמשתי בקעקועים כדי להתגבר גם על דברים. התחושה שיש לי שליטה על הצורה הפיזית שלי היא דחיפה נפשית ממש מרגיעה עבורי.