שנים לפני שאהרון סאנצ’ס פרץ לחדרי מגורים ברחבי הארץ כשהוא עושה קרב באצטדיון קיצ’ן, עוד לפני שפתח את דלתות המסעדה הראשונה שלו בלואר איסט סייד, הוא היה נער צעיר.
לאחר שאיבד את אביו בגיל 13, נאבק סאנצ’ס במהלך השנים הקרובות. במילים שלו, הוא היה “חרא בלתי מתקבל על הדעת”. “בני נוער הם כאלה בלי קשר, אז אתה מזווג את זה עם אובדן הורה וחשיפה לניו יורק”, הוא אומר. “פשוט מרדתי לגמרי בכל דרך אפשרית – לא התמקדתי בלימודים, הלכתי לאיבוד ועשיתי את הקורבן, מתוך מחשבה שכל העולם נגדי”.
אמו, השף והמסעדנית זארלה מרטינז, ידעה שאם לא תנקוט בפעולה דרסטית, בנה עלול ללכת לאיבוד לתמיד. הכישורים והכישרון היו שם, בנה רק היה צריך קצת אמנסנדו.
“‘אמנסנדו’ פירושו לפרוץ פנימה, כמו אם יש לך מחבת מברזל יצוק-אמנסדו”, מסביר סאנצ’ס. “זה נוגע גם לסוס, יש לך סוס פרא, אתה צריך לפרק את הסוס הזה. אמא שלי גדלה בחוות סוסים והיא השתמשה בשבילי את האנלוגיה הזו. כוח, פוטנציאל וכוח, אבל צריך לפרוץ אותו.
“אמא שלי הייתה ממש מצחיקה,” ממשיך סאנצ’ס בצחוק. “כשאנשים היו שואלים עלי בגיל ההתבגרות היא הייתה אומרת ‘הוא משתפר'”.
אותו אמנסדו יבוא בידי המורה של אמו, השף פול פרודהום. מרטינז הפגינה אהבה קשה, אמרה לבנה שהגיע הזמן להיות גבר, ואז שלחה אותו מניו יורק לניו אורלינס בגיל 16. סאנצ’ס היה לבדו במקום מוזר, שכר חדר בימק”א ועומד ללכת לעבוד תחת אחד השפים הנערצים ביותר בעולם.
צילום: פיטר רסלר
אמנם הלם התרבותי כנראה היה מדהים, והעבודה דורשת להפליא, אך סאנצ’ס קיבל את חווית הלמידה של חייו. לא רק שהוא בנה על פוטנציאל הבישול הגולמי שאמו ראתה בו, אלא הוא למד איך להיות גבר. הוא שם את צערו מאחוריו והרגיש צורך לקחת על עצמו את העולם כולו, הוא הצליח לעשות את הצעד הראשון לקראת המקום בו הוא נמצא כיום.
יותר משני עשורים מאוחר יותר, האהבה וההכרת התודה שיש לסאנצ’ס לפרודהם ממלאים את החדר כשהוא מביט לאחור על החוויה המעצבת. “ברגע שהגעתי לעבוד עם השף פול הכל היה טוב”, הוא אומר. “הוא הכניס אותי למשפחתו, הכניס אותי למעגל שלו, ואני חייבת לנצח. המהות התרבותית העיקרית שלמדתי שם הייתה להיות איש מעשה, להיות איש המילה שלך “.
השף פול לקח את סאנצ’ס כשהוא צריך יד יציבה בחייו ונתן לו את הכלים להצליח. החוויה מקועקעת בבירור בנפש השף. יש כל כך הרבה דרכים שהוא ניסה לשלם את זה קדימה, מהדרך בה הוא מנהל מטבח ועד להקמת קרן מלגות אהרון סאנצ’ס. כתיבת ספר זיכרונות, “מאיפה אני בא: שיעורי חיים משף לטיני”, היא הדוגמה האחרונה לכך.
“רציתי להשתמש בפלטפורמה שאני צריך כדי לתת השראה לאחרים”, הוא אומר. “רציתי שהספר הזה יהיה מעין אזהרה במובן הזה שאני רוצה שאנשים יידעו שאין דרך מהירה להיות ‘שף מפורסם’, מה שזה לא יהיה. המסע שלי במקרה הוא סיפור שאיפה שאומר לאנשים שזה בסדר לעבור התקפי דיכאון וחרדה “.
השילוב של מדיה חברתית וטלוויזיה ריאליטי העניק להדיוטה מבט למטבח שנראה פעם רק על ידי מכיני הארוחות. זה העמיק את ההערכה לאלה שנמצאים בצמרת המשחק שלהם, אבל זה גם נתן לבשלנים צעירים את הציפייה שאם הם לא יהפכו לבורדיין הבא תוך כמה שנים שהם נכשלו. סביבה זו היא שמשכנעת את סאנצ’ס שזהו הזמן המושלם לסיפורו.
“תמיד האמנתי שתשומת הלב שאתה מקבל, בין אם היא מנקודת מבט תקשורתית, היא תוצר לוואי של עבודה מצוינת במלאכה שלך”, אומר סאנצ’ס. “אני צריך לתעד את זה ולבוא ממקום של כנות והגינות לגבי הסיפור וכיצד השפים הופכים למי שהם באמת”.
אם אתה מבלה איתו יותר משתי דקות מתברר מהו מספר הסיפורים המאסטר סאנצ’ס. חייו כשף העניקו לו אינספור סיפורים על המתרחש במטבח, רק אל תצפה שאף אחד מהסיפורים האלה יסופרו באמצעות אוסף הקעקועים הנרחב שלו.
“זה כמעט בדיחה עכשיו, זה הפך לקלישאה כל כך מזוינת”, הוא צוחק. “אני אהיה שם במסעדה עם מטבח פתוח ואראה ילדים עם מקצף, סכין הקלישאה. מי שבאמת גורם לי להקיא בפה הוא צרור האספרגוס. תראה, אני אוהב את באדווייזר המזוין, אבל אני לא שם את הקליידסדאלס המזוין על היד שלי. ”
צילום: פיטר רסלר
למרות שהוא אולי לא מנדנד קעקוע סלק על זרועו, עדיין יש קשר חזק מאוד בין הקריירה הקולינרית של סאנצ’ז לקעקועים שלו – הוא נהג להחליף מזון בדיו. זמן קצר לאחר פתיחת המסעדה הראשונה שלו בלואר איסט סייד, הוא היה פוגש את מישל מיילס ובראד פינק ממש בזמן שהן פתחו את דרדוויל קעקוע. כשהקעקעים היו רעבים, סאנצ’ס היה מביא לחבריו התפשטות מלאה, וכאשר סאנצ’ס רצה קצת דיו למישהו בחנות היה הזמן.
מיילס עשה בערך 70% מהעבודה על גופו, כשפינק קעקע כמה מהנקודות הרגישות יותר. החיבור בין השלישייה הוא הרבה יותר מאחד של התרחשות ומיקום – הם ניגשים למלאכתם בדרכים דומות. דרדוויל היא לא רק חנות קעקועים, היא מוזיאון להיסטוריה של קעקועים הממוקם ממש בשכונה שבה נולד קעקוע מודרני. כשאתה נכנס לדלתותיהם אתה לא יכול שלא להרגיש את ההשפעה של דורות הקעקועים שהגיעו קודם לכן, העבר חי כאן מאוד. כל קעקוע נושא את ההשפעה של סמואל או’ריילי, קאפ קולמן ואחרים. בדומה לאופן שבו כל אחת מהמנות של סאנצ’ס נבנית על המתכונים של אמו, של סבתו ושל המנטור שלו. מערכת היחסים בין מורה לתלמיד, דרך הפעולה של בית הספר הישן, חשובה לו מאוד.
להיות מנטור, במיוחד לילדים לטינים ששואפים ללכת בעקבותיו, זו הסיבה שכתב את הספר הזה. וזה כוח מניע לכל מה שהוא מקווה להתמודד איתו בעתיד. תוכנית המלגות שלו מעבירה כרגע שישה ילדים לטינים בלימודים קולינריים, והוא מקווה לפתוח אותה בפני לפחות 50 ילדים בחמש השנים הקרובות.
“אני רוצה להמשיך לשתול את הזרעים האלה ולוודא כי הדור הבא של הטבחים הלטינים הם בעלי השכלה ואין להם תירוצים, אני לא רוצה שהאשמות שלהם יואשמו בשום דבר אחר”, אומר סאנצ’ס. “הבסיס וההשכלה שלהם חשובים, אני רוצה שזה יהיה הבסיס שלהם, ואז הם יכולים ללכת להתמודד עם הכוכבים”.
כפי שמראה סיפורו שלו, הכל אפשרי בכוח, בכישרון, בנחישות ובאדם הנכון לספק את האמנסדו הדרוש.