צילום: פיטר רסלר
מילים מאת ג’ינה טרון
קעקועים הצילו אותי מטביעה במערבולת חוסר הביטחון שהשתכשכתי אחרי שחלה בסרטן השד.
היה לי רק שלב ראשון אבל הגידולים נמצאו בגסות. אני'אצטרך, לכל הפחות, לאבד את הפטמה השמאלית שלי ולכן בחרתי להסיר את שניהם ואת שני השדיים, לצורך סימטריה וכדי להימנע מסרטן עתידי. בגיל 33 הוחלפו הפטמות שלי בקווים אופקיים ססגוניים המפוזרים לרוחות רוחות שדיי. שנאתי להסתכל במראה. הרגשתי שאיבדתי שליטה על הגוף שלי ועל האסתטיקה האישית שלי.
נפלתי למצב דיכאוני במהלך חודשים וחודשים של ניתוחי שחזור והתמודדתי עם מחשבות אובדניות. הרגשתי פחות אנושית, פחות ראויה, נטולת מיניות. קשה להיות חסר חזה בעולם שטחי שמעריך קודם כל מראה ומיניות. אני לא'אל תשימי לב עד שהחלקים שלי בי נקרעו.
מי ירצה לראות אותי עירום עכשיו, שאלתי. הביטחון העצמי כבר היה מספיק קשה לפני כריתת השד הכפולה שלי. התחלתי להרגיש בנוח בעור שלי בסביבות גיל 30. אפילו בכל זאת, זה תמיד היה אתגר. עכשיו מה לעזאזל עמדתי לעשות? חשבתי גם על אמי, שאחרי סיבוב הסרטן הראשון שלה, מעולם לא רצתה להצטלם יותר. הרגשתי שאני ממש מצולקת מהפחדים הכי גרועים שלי. כשהייתי צעיר יותר תמיד ידעתי שסביר שאחלה בסרטן השד, בדיוק כמו אמי. זה היה לה לראשונה כשהיתה בת 42 והיא דיברה על כך שזה יחזור להרוג אותה ללא הרף. היא מתה כעבור שמונה שנים.
האם נגזר עלי לחזור על ירידת הביטחון של אמי לאחר הסרטן?
נשבעתי לא לתת לזה לקרות וידעתי שצריך למצוא דרך להחזיר את גופי. כדי לרפא, הייתי צריך קודם כל לאמץ את העובדה שאני די לשווא. זהו עולם לשווא וכולנו תוצריו. הגעתי למסקנה שאני צריך לשחק עם האסתטיקה שלי כדי להתקדם, בנוסף לעבור טיפולים ומאמצי טיפול עצמי. האסתטיקה תמיד הייתה חשובה לי. כילד, הייתי צופה בטלוויזיה רק כדי לרשום מה אנשים לובשים. בדים מבריקים וחזקים משכו אותי אליהם כמו מגנטים. מאוחר יותר עבדתי כסטייליסטית בצילומי אופנה, התמחיתי אצל מעצב, ועבדתי שנים כמנהל קריאייטיב לתצוגות אופנה. במשך עשור, מראה ברירת המחדל שלי היה שיער בלונדיני פלטינה אבל לעתים קרובות הייתי צובע אותו בכחול או לילך או ורוד. לשחק עם הדימוי שלי תמיד היה זמן עבר מועדף.
קצת אחרי יום הולדתי ה -36, החלטתי להשקיע באמנות קעקועים. היו הרבה אפשרויות לשקול ובעיקר אנשים היו מציעים לקבל דיו על פטמות. אבל, כאשר חברים היו שולחים לי קישורים לקעקועי פטמות תלת מימד, הייתי מתכווץ. אני חושב שהם נפלאים אבל לעצמי לא רציתי ליצור אשליה של משהו שכבר לא היה לי. ידעתי שאני לא רוצה את זה. למעשה, גם לא רציתי כיסוי צלקות מסורתי של כריתת שד. עד כמה שהרבה כאלה יפים, הם הזכירו לי יותר מדי סרטן והם היו גורמים לי להרגיש יותר מדי קורבן. רציתי להמשיך להיות האני התוסס ולפעמים המגעיל שלי. לא רציתי להרגיש אדם חולה, כמו איש סרטן. זה מושג שזור מדי בימים האפלים בחיי. רציתי שהאדם הממוצע יסתכל עלי ויחשוב שאני תוססת, בהירה. הרגשתי שדרך כיף יותר ומסיבה יותר לכסות את האזור הזה היא רק אני יותר.
צילום: פיטר רסלר
לאחר שסיננתי אינספור ספרי אמנות במרתף הספרייה וחקרתי כל מיני פינות אמנותיות באינטרנט, התמקמתי בזוג פסטים קבועים, כריכה המזכירה את הבשקים המהנים שתמצא על נשים בפסטיבלי מוזיקה. הבאתי תמונות של כרזות פסיכדליות משנות השישים – כמו כרזה ורודה וכתומה שיצר האמן ויקטור מוסקוסו – לאמן הקעקועים שלי אסמה ב- Sacred Vessel Tattoo בוורמונט. הדפסי כוח הפרחים שהוא עשה מזכירים לי צורת הוויה מוגבהת. רציתי שמשהו כזה יהיה הפטמות החדשות שלי.
במקום בו התגוררו פעם הפטמות שלי, היא כתמה על לבבות ורודים וכתומים זעירים, מוקפים עלי כותרת. הם לא מכסים את כל הצלקות שלי אבל זה בסדר. הצבעים העליזים שלהם קופצים ומסיחים את עיניי מהפצעים הישנים. הם מיד הזיזו את הביטחון הנבולל שלי והרגשתי שאני יכול לשגשג ולצמוח ולהציג את עלי הכותרת הסמלים שלי כמו הפרח הלא מסורתי שאני.
מאוחר יותר, עשיתי עוד כמה קעקועים קטנטנים עם טסה בחברת קעקוע הקעקועים בברוקלין. ביקשתי ממנה לפזר כמה כוכבי כוכבים על האזור המצולק: המטבל הגדול בצד שמאל וקבוצת הכוכבים מימין. הם מזכירים לי לילות בהירים ונטולי עננים. קיבלתי גם אסמכתא של סימפסון מכיוון שהיא מצחיקה אותי. אם יש לי קעקוע המוקדש לאמא שלי, כמו שאני עושה על הזרוע הימנית שלי, אז אני צריך גם לעשות קעקוע לכבוד הצד הקל יותר של ילדותי, חשבתי. עכשיו יש לי קעקוע “Die Bart, Die”, בדיוק כמו זה של Sideshow Bob היה על החזה שלו בסדרה המצוירת, רק אני קיבלתי את שלי על המזנון שלי. חשבתי שזה, כמו הבשמים הקבועים, יעביר את ההתמודדויות שלי למשהו מהנה, יהפוך מצב עצוב למשהו קומי אבל גם משמעותי.
אני עכשיו יותר מצויר מאשר אישה ואני מנסה להיות בסדר עם זה. אני עדיין עצוב על אובדן התכונות הנשיות ביותר שלי, על פי החברה, אבל אני נהיה בסדר עם זה כל יום.
בנוסף לקעקועים, עברתי עוד שינוי גוף: זריקות שפתיים. עשיתי זאת אך ורק כדי להעניק לעצמי חיזוק הביטחון. ההחלטה לא נטועה בשום חוסר ביטחון. למעשה, תמיד אהבתי את השפתיים שלי. הם לא היו חושניים במיוחד אבל הם בהחלט לא היו רזים. לאחר כמה חיטוטים של האסתטיקאי, הסתכלתי במראה ושפתיי היו, כמו קסם, עקשניות ומלאות במיוחד. השיפור גרם לי להרגיש את זריקת הביטחון והשליטה על הגוף שלי הרגשתי שאיבדתי את הסרטן.
זה עדיין מביך, וסוג של מורט עצבים, מנסה להבין מתי לתת לאנשים שאני יוצא איתם לדעת על הגוף המשתנה שלי. כלומר, מתי ראוי להעלות את העובדה שאתה חסר פטמות? דייט ראשון? נשיקה ראשונה? מעל טינדר? זה תמיד מכביד עלי בכל פעם שאני עושה תוכניות לדייט. מסתבר שרוב הבחורים שהייתי איתם לא ממש הפריעו לצלקות או להיעדר שדיים אמיתיים. הביטחון שנתן לי כיסויי הדיו העניק לי בהחלט עזר. בחור אחד שהתחברתי אליו אמר אפילו שהוא מרגיש שהוא מקיים יחסי מין עם הנסיכה מהאחים מריו, הודות לטאטים שלי.
זה עדיין מפחיד להסתכל במראה לפעמים, ואני לא יכול להישאר אני מרוצה לגמרי ממה שאני רואה, אבל אני יכול לומר בוודאות שיש שליטה על איך שהאזור הזה נראה ולהגיע לידי ביטוי אמנותי בו זמנית הייתה המתנה הטובה ביותר לאחר הסרטן לעצמי.