זה'זה אני, מריו ואני'אני הולך להיות קעקוע!
מי לא'לא אוהב את מריו? אני'אני לא אומר שהייתי ילד משתלב, אבל בהחלט ביליתי יותר זמן איכות עם אינסטלטור 8 סיביות/סטריאוטיפ איטלקי מפוקפק ממה שעשיתי אי פעם עם הוריי. הייתי חלק מדור שגדל על ידי הטלוויזיה, וכאשר לא היה'שום דבר טוב על (מה שקרה רוב הזמן) אתה יכול להיות בטוח שאני'אשחק נינטנדו.
המשחק הראשון שהתאהבתי בו היה, כמובן, המקורי "האחים סופר מריו." ההרפתקה של גלילת הצד לא הייתה דומה לשום דבר שראיתי בעבר, היו כל כך הרבה דרכים שונות לשחק את המשחק. הרמות לא'לא השתנו מעט, הם היו שונים בתכלית. לפעמים היית מתחת לאדמה, פעמים אחרות טסת ובמפלסים הכי קשים (לפחות בשבילי) ניסית לשחות בלי להיתקל בדיונון משולש מרושע. זה לא היה'רק שהרמות היו שונות, אבל אתה יכול ללכת בדרכים שונות מאוד בכל רמה. אני יודע שזה נשמע כמו שום דבר מיוחד כשאתה מחשיב את הסביבה המסיבית במשחק כמו פורטנייט, אבל החרא הזה הציף לנו את הראש.
מתחילת שנות השמונים ועד שנת 2000, נינטנדו הוציאה כמות מטורפת של משחקים אגדיים. זה אולי נשמע מטורף עכשיו, אבל היה סרט הוליוודי גדול ("הקוסם") שאנשים הלכו ללכת לראות כמעט לגמרי כדי שיוכלו לקבל הצצה "האחים סופר מריו 3" לפני ששוחרר. כן, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל זה קרה. וכשראינו את מריו כמו דביבון שמוציא טיסה, ובכן, איבדנו את החרא הקולקטיבי שלנו.
חלק ממה שהפך את העידן הקלאסי הזה של נינטנדו לכל כך מסקרן היה מגוון המשחקים. היו הרפתקאות גלילה בצד ("Metroid," "קונטרה," "Castlevania"), משחקי ספורט ("קערת טקמו," "להבי פלדה," "פאנצ’-אאוט"), משחקי תצריף ("טטריס," "דוקטור מריו"), משחקי תפקידים ("פנטזיה סופית") וכל כך הרבה סוגים אחרים של משחקים. אני מקלט'אפילו לא הזכרתי frickin' זלדה! או סופר נינטנדו ו "ארץ חמור קונג!"
תראה, אני מכיר אותך'אני כאן בשביל הקעקועים ולא המילים שלי, אז תן'מגיעים לגלריה ההיא שתכלול קעקועים המכסים את כל רוחב נינטנדו's ouevre. תהנה!
