היום הוא יום ההערכה הלאומי של הסנאים. אָנוּ'אני אמור לבלות את היום בחגיגת כל הדברים הטובים שהיצורים הקטנים והמטושטשים עושים בשבילנו, או כך אני'גרם לי להאמין. פה'זה העניין, אני לא'לא מעריך סנאים. אני בקושי סובל אותם. זה לא היה'לא תמיד זה היה, פעם חשבתי שהם חמודים. לעזאזל, אני'אפילו להשאיר להם אוכל מדי פעם. אבל זה היה לפני פיסטוק.
פיסטוק שינה לי הכל. יום אחד הסתובבתי על הספה שלי והתייחסתי לעניינים שלי. בדיוק חזרתי מארוחת צהריים נחמדה במעדנייה בעירייה בדרום אורנג ‘, ניו ג’רזי. מעדניית העירייה הוא ביתו של סלופי ג’ו המקורי, כריך אדיר הכולל שני סוגי בשר שונים, שלוש פרוסות לחם שיפון, כרוב סלט, גבינה ורוטב רוסי ביתי. זה לא'החרא הזה אדם סנדלר שר על.
הנקודה היא, הייתי על סף תרדמת מזון כאשר תנועה במטבח משכה את עיני. הייתי לבד, לא צריך'לא היה משהו שזז. ואז סובבתי את ראשי וגיליתי סנאי קטן מבט אלי מרצפת המטבח.
"מה לעזאזל?!" אני צרחתי.
"מה לעזאזל?!" הסנאי אמר לי בבירור עם הבעת הפנים.
התחלתי לעמוד, לאט, בטיפשות וחשבתי שאוכל לקבל את הטיפה על המכרסם הזריז הקטן. בלי שמץ של מושג מה לעשות אם הצלחתי לתפוס את הבחור הקטן, המריאתי אחריו והוא התברג.
אני'אני לא איש מהיר, ואני'אני לא בטוח אם זה היה סנאי מהיר, אבל אני יכול להגיד לך שהוא בטוח היה הרבה יותר מהיר ממני. הוא ניגש במסדרון לחדר השינה. עשיתי מרדף וטרקתי את הדלת ברגע שנכנסתי לחדר השינה. התוכנית הייתה לפתוח את החלון, וכאשר רואים סיכוי לחופש הסנאי יקפוץ ישר וכל הבעיות ייפתרו.
זה לא מה שקרה.
הסנאי הקים מחנה בין המיטה לכמה אמבטיות פלסטיק. הוא חפר וחיזק את מעמדו. זה לא הולך להיות מקרה פשוט של הסנאי שעוזב בשמחה בזמן, זה הולך להיות מצור. הגבלתי אותו לחדר השינה, הוא מצא פינה בלתי נגישה.
בערך בתקופה הזו התחלתי לחשוב בבהירות. לא היה לי ביטוח בריאות וסנאים, עד כמה שהם מקסימים, יכולים לשאת כמה השלכות די מגעילות עם שריטות ונשיכות. הייתי צריך שריון. וגם נשק. ופיתיון. אז עזבתי את חדר השינה, וודאתי בזהירות שהקמצן הקטן לא'אל תלך אחרי החוצה מהחדר.
בבודגה מעבר לפינה שאלתי את האיש שמאחורי הדלפק מה לדעתו סנאים ירצו לאכול. לאחר שסבלתי מבט שקט וקרח למשך 30 שניות החלטתי שפיסטוקים יהיו הפיתיון המועדף עלי. האם ההחלטה שלי השתגעה ברצונות הנשנוש שלי, בטוח! אבל זה לא'זה לא אומר שהסנאי לא'אין לי אותו טעם בחטיפים כמוני.
כשחזרתי, הקפדתי לכסות את עצמי לגמרי. כובע גרב מושך כלפי מטה, מכסה המנוע למעלה, הידיים מושכות בשרוולים. תפסתי את הדבר הקרוב ביותר שיש לי להבר, סוויפר, ופתחתי מחדש את דלת חדר השינה שהוכנה לקרב. סיפור ארוך קצר, זה היה קיפאון. חיזוקים יהיו נחוצים אם אי פעם ארצה להשתמש בחדר השינה שלי שוב.
ביצעתי כמה שיחות. התקשרתי לבקרת בעלי חיים, הם כן'לא הולך לעזור. השעה הייתה 16:00 ביום שישי, הם'הלכתי הביתה לסוף השבוע. צייצתי לראש העיר, הוא הגיב בזריזות שאני לא יכול'לא התרסק בביתו. אחר כך התקשרתי לצוות A שלי.
היה צלם וידיאו שצילם את כל הטירוף. חבר שידוע בעיקר בהסתה לצרות הובא כדי לחבוט פיסטוקים דרך החלון מסיבות. שני אנשים הופיעו עם זוג כלבים, אחד מהם עיוור. היו שני המטורפים הגדולים ביותר שהכרתי שבמקרה היו להם שמות מגניבים – ג’סי ג’יימס וספיידר. היינו מוכנים לקרב.
פיסטוק היה חכם. הוא היה כפוף, אך לאחר שהתגושש, הוא קפץ מסביב לחדר, קפץ מהקירות, ואז חזר לבטיחות, רחוק מהמקום שבו כל אחד מאיתנו יכול להגיע אליו. נעשו ניסיונות מרובים, הרבה צחוקים ניסו הרבה מהלכים אידיוטיים. אבל פיסטוק פשוט לא עשה זאת'לא רוצה לצאת מהחלון ולחזור לטבע.
הדברים נהיו קשים. איבדנו את האמון. אני אצטרך לשכנע בשלווה את החברה שלי שאנחנו נצטרך לזוז. הדירה שלנו כבר לא הייתה שלנו, פיסטוק גר שם. לפחות עד שהורחק בגין ניסיון לשלם שכר דירה בבלוטים.
ואז המטורפים שלי, חמושים בשום כובע קש (מה שהביא מזל?) ומגבת הצליחו סוף סוף לאלץ את הפיסטוק לשקול מחדש את החיים הפנימיים. כשפיסטוק צלל בחדר הוא סוף סוף יצר קשר עם המגבת, המטורפים משכו אותו חזק ויצא מהחלון פיסטוק הלך! הוא ירד מפח אשפה, ממש מול שאר הצוות. כשמחאנו כפיים הסנאי הקטן והחמוד רץ מעבר לרחוב. אני אוהב לחשוב שהוא הלך הביתה למשפחתו ודיבר על איך שנדרש צוות ראגטאג ‘של שבעה אנשים ושני כלבים לגרש אותו מהעולם הגדול של הבית. אני אוהב לדמיין את הפיסטוק מעובד כמו גיבור כובש, ההרפתקן שהלך באומץ לאן שאף סנאי לא הלך לפניו.
חלק מהקעקועים האלה מזכירים לי את הפיסטוק. אני רואה את הברק בעיניים, את הרצון לפלוש לבית. אני מרגיש את לחץ הדם שלי עולה, כפות הידיים שלי קצת מזיעות. ואז אני נזכר בזה'זה רק קעקוע והכל בסדר.
אז לסיכום, אני לא'לא מעריך סנאים. אפילו ביום הערכת הסנאים הלאומי. אבל פיסטוק, אותו בן זונה, הוא זכה לכבוד שלי.