אוהדי ספורט כמעט ולא מסכימים על שום דבר. ויכוחים הם חצי מהכיף. בהתבסס על מי שגדלת כשורש, וכשגדלת, לכל המעריצים יש רעיונות שונים מי היה הטוב ביותר. כאשר אתה'כשהם מדברים על ה- NBA, האוהדים מתלהבים מאוד מהכדורסל האהוב עליהם. זֶה'מה שעושה את זה כל כך מעניין שעכשיו, הודות להיעדר תחרות בפועל, לכאורה כל אוהד NBA הפך לאוהד של '97-'98 שיקגו בולס.
בסדר זה'לא בדיוק נכון. אוהדי הבוכנות, הג’אז והניקס כנראה עדיין מתעבים את אותה קבוצת אליפות אחרונה בראשות מייקל ג’ורדן. אבל כולם, ואני מתכוון לכולם, צפו "הריקוד האחרון" כל יום ראשון בלילה ב- ESPN. הסרט התיעודי מספר את סיפורם של הבולס מתקופת ירדן עם דגש על ריצת האליפות האחרונה.
עבור חלק מאיתנו-כולל הסופר הזה שגדל מחוץ לשיקגו והיה נוכח כשג’ורדן ירד 35 מול ההורנטס במהלך הסיבוב השני של הפלייאוף-הסרט התיעודי הוא חווית נוסטלגיה של תחושה טובה. עבור רבים אחרים, במיוחד חובבי ספורט צעירים יותר, הסדרה היא דרך ללמוד הכל על שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים. (אל תהסס להתווכח איתי על כך בערוצים החברתיים שלנו)
הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתלהבים ממנה "הריקוד האחרון" היא שזה נותן לנו הזדמנות לשמוע מירדן ישירות. זה נשמע מוזר מאוד להגיד את זה, אבל למרות היותו אחד מבני האדם המוכרים ביותר על הפלנטה הזו, רוב ירדן'חייו הם עדיין בגדר תעלומה. הוא'הוא אדם פרטי להפליא שמעולם לא שיתף כל כך הרבה מעצמו בתקשורת לאורך שנים. לראות אותו נזכר במשחקים ישנים – או להתעשן על טינה ישנה – זו חוויה חדשה עבור האוהדים, ומהנה להפליא. בטח, הצילומים היו חייבים יאושר על ידי ירדן לפני שחרורו, אז זה'זה לא סרט דוקומנטרי לגמרי נטול דעות, אבל אנחנו'אינני מתלונן. זה'ספורט. ואנחנו זקוקים להם נואשות.
בזמן שצפינו מחדש בפרקים בלילות האחרונים, גיבשנו יחד את הגלריה הזו של קעקועים של מייקל ג’ורדן. תהנה.
עלינו לסיים עם קעקוע בוכה ג’ורדן. העובדה שמישהו קעקע עליהם את המם הזה מעוררת לי שמחה רבה בלב.