כמה פעמים הסתכלת על העולם סביבך ואמרת, "לעזאזל, הלוואי והייתה לי חללית כדי לצאת מכאן לעזאזל?"
אני לא'אני לא יודע מה איתך, אבל חשבתי על זה כמעט כל יום מאז שהייתי בן 4. כדור הארץ מעצבן ומלא בכל מיני דברים שאני מוצא בעיני. כמו אנשים ועבודות ונחשים. לעתים קרובות אני חולם על איך זה לקפוץ לחללית (או רקטה או מעבורת או תכשיר אחר שמכוון לעבר הכוכבים) ולעזוב.
עכשיו, כדי להיות ברור לחלוטין, אני'אני לא מדבר על הוצאה של מיליון דולר כדי לצאת לחלל במשך 10 דקות כמו בפנים הזריזות של הבחור של וירג’ין רקורדס. אני'אני מדבר על לעזוב את הפלנטה הזו לתמיד ולחיות בין האנוסים והטיטאנים והקלינגונים, אלוהים.
לצערי, אני'אני לא בדיוק חומר NASA. אני מרכיב משקפיים. יש לי בטן רכה וכנראה הייתי זורק תוך שניות מרגע ההרמה. אני לא'אני לא מבין בפיסיקה בסיסית ואני'אני נורא מזעזע במתמטיקה. אני עובד במגזין קעקועים וכותב מאמר על הרצון להשאיר את כדור הארץ הזה בחללית, לא בדיוק סוג הקריירה שחווית נאס”א מחפשת כשהם רושמים אסטרונאוטים חדשים.
אלא אם כן תופיע ספינת חייזרים בניו יורק שמחפשת עיתונאי קעקועים להריץ עליו כמה פרויקטים מדעיים מוזרים, זה נראה כאילו אני'אני תקוע כאן על כדור הארץ, חולם בהקיץ על חיים טובים יותר בין הכוכבים. אז אני'הפניתי את המיקוד שלי למה שאני יודע הכי טוב – קעקועים. אני'ריכזתי את הגלריה הזו של קעקועי חלליות ביום רביעי הישן והמשעמם הזה, מאחל שאחד מהם יעצור ליד המשרד ויאסוף אותי להרפתקה בין -גלקטית..
אבל, אם זה פורסם ואתה'כשאני קורא אותו, רוב הסיכויים שעדיין נתקעתי בעבודה. אֲנָחָה.