אייזק פלאיו נועד להיות אמן. השלטים היו שם אפילו בימיו הצעירים ביותר. כשילדים אחרים שיחקו כדורגל והתחזו לכוכב ה- NFL הגדול הבא, פלאיו צייר וחלם כל הזמן על פירנצה מהמאה ה -15. “אני זוכר בדיוק איך הרגשתי בפעם הראשונה שהגעתי פנים אל פנים עם ציור אמן”, נזכר פלאאיו. “הייתי המום ונשארתי עם אובססיה בוערת.”
האובססיה הזו הפכה לקריירה משגשגת. פלאיו לקח את הזמן לדבר איתנו על התחלתו, השפעת אביו והערצתו לטופאק.
מה הייתה החוויה הראשונה שלך באמנות?
לראשונה הראיתי עניין באמנות כבר בשנת 2. לאבא שלי יש למעשה קעקוע של הציור הראשון שלי על האמה. אמנות היא הדבר היחיד שבאמת דיבר אליי, אפילו בילדותי. מעולם לא קיבלתי הזדמנות להשתלב בספורט או בפעילויות אחרות בשל נסיבות. גדלתי בודד במיוחד, לבד, שקט ולבדי בבית מלא מבוגרים. לא היה אכפת לי להתבגר באיזו פינה של הבית עם כמה דפי נייר ועפרונות. כדי לאפשר למוח שלי וליצירתיות להשתלט, פשוט תייגתי לנסיעה.
הייתי מאוהב לחלוטין באמנות מהמאות ה-14-17-כמו דה וינצ’י, רובנס, ולאסקז, קאראוואג’ו ורמברנדט עמדו כמנטורים כבר מההתחלה. רציתי להיות בתקופה ההיא. הרנסנס נראה כמקום המושלם לרצון הצרחתי שלי לחנך ולגלף את דעתי הנלהבת. כשהייתי ילד לא הלכתי לאירועי ספורט או פארקי שעשועים. לקחו אותי למוזיאונים, גלריות וירידי אומנות. חלל הגלריה לא שימש כבית השני שלי, אלא הבית הראשון שלי. זה לבדו הניע אותי למסלול בו אני צועד עד היום, כמעט 24 שנים מאוחר יותר.
אביך, אנטוניו, הוא גם אמן. איך זה השפיע על הדרך שלך?
אבא שלי היה אמן עוד לפני שנולדתי. עבודתו מציאותית ביותר בעזרת עיפרון. הציורים שלו הם מהטובים שראיתי, נקודה. כילד, לפני הציור, המטרה שלי הייתה להגיע לרמה זו של ריאליזם בעיפרון. נהגתי לתאר שוב ושוב את הציורים שלו כמה שיותר קרוב. עכשיו, כשאני מספיק הגון בציור שמן, העבודה שלנו התכנסה בשיתוף פעולה. ערבוב המדיומים והסגנונות שלנו כאב ובנו בדרכים שמעולם לא הוצאו להורג. העבודה איתו יכולה להיות מתגמלת ומתסכלת לפעמים. אבל אני מניח שזה מגיע לשטח …
ספר לנו קצת על איך הגעת לעבודה בדיסני ומה אתה עושה שם.
ובכן, אבא שלי עבד בדיסני עוד לפני שנולדתי. הוא החל לעבוד שם בערך כשהיה בן 19, והנחית לעצמו תפקיד בדיסני'הדיו האגדית & מחלקת הצבעים יוצרת סלסלות מונפשות מקוריות במהדורה מוגבלת כפי שנעשו בימי הייצור המוקדמים של דיסני בשנות העשרים, ובסופו של דבר שימשו כדיו והצייר האחרון שנותרו לאחר שכמעט כל המחלקה נעלמה. כשגדלתי הייתי הולך לעבוד איתו לעתים קרובות ומשחק עם החומרים והכלים המשמשים ליצירת האמנות. הוא לימד אותי איך לצבוע דיו ולצייר צללים. בפעם הראשונה שניסיתי כנראה הייתי בסביבות 7. עם הזמן, השתפרתי קצת יותר, אפילו יותר לאחר שהתחלתי לקעקע כשהייתי בת 15. להיות קעקוע נתן לי יד יציבה, במיוחד ביצירת קווים עבים וגם רזה. לפני כשלוש שנים המחלקה שלו חיפשה אחר דיו וצייר אחר, הם באמת רצו מישהו שיש לו אריכות ימים בחברה. רוב האנשים שיודעים איך לצבוע דיו הם בדימוס או קרובים לזה. שם חיכיתי בחזית, מוכן לבדוק את כישורי. התקבלתי לעבודה די מהר אבל נשארתי בהכשרה במשך שישה חודשים. המשרד שלי נמצא כרגע מול אבי, המרחק המושלם לירי גומיות במהלך שעות הצהריים.
האם אתה מרגיש שמשהו הולך לאיבוד באמנות דיגיטלית בהשוואה לעבודה עם צבעים?
התעסקתי עם פוטושופ ואילוסטרייטור ומכיר אנשים שהם בהחלט רמנדרטים של המלאכה, אבל אני חושב שחסר אלמנט של אהבה ותשוקה. כאשר יש לך את הכלים פיזית בכפות הידיים שלך אתה מקבל תחושת כוח זו. כמעט כאילו גילוף חיים נושם עם כמה משיכות כאן וכמה משיכות שם. אמנות דיגיטלית לא בדיוק מכילה את הבלגן והעובי הבשרני שציור שמן עושה.
ספר לנו על "יצחק's ליסה. ”
“ליסה של יצחק” הייתה מעשה חינוכי בלבד. מעולם לא חשבתי לעצמי, “אני הולך לצבוע מחדש את מונה ליזה וקורא לעצמי DaVinci החדש.” לאונרדו עומד כאל הכל יכול בשם הפולימטים בעיניי. פשוט רציתי להבין ולחקור את הטכניקה שלו בעת ציור דיוקנאות. היכולת שלו ללכוד את החיים בכוח ובמיסטיקה כזו כמעט ואי אפשר לתאר. בכיתי על הידע הזה. שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיכלל בתחום המאסטרים הגדולים מה אוכל לעשות כדי להשיג זאת? אז החלטתי לאתגר את עצמי ולקחת על עצמי את התפקיד כתלמיד מהמאה ה -14 בסדנה של ציור לאונרדו דאווינסי לה ג’וקונדה. כמו שחקן שיטה, קפצתי בראש בראש. חזרתי הביתה לאולפן מואר, ריח של שמן פשתן, חלונות פתוחים ואפילו קולות של מוזיקה מימי הביניים ועיירות שעובדות מצאו ב- YouTube. הייתי צריך לחזור אחורה ובעצם להיות שם. ציירתי את מונה ליזה כאילו הייתי לצד המאסטרו עצמו. בכך הרמתי את הטכניקה, Sfumato. DaVinci היה הבולט ביותר בזה.
מה נתן לך השראה לצייר דיוקנאות של אגדות היפ הופ, כמו טופאק, בסגנון הרנסנס?
במהלך הראיון הזה הבנתי שהזרתי כמה ביצי פסחא על נקודות העניין שלי רבות, כולל היותי אמן קעקועים, אבל אני גם מוזיקאי, סופר, ראפר ומפיק שאפתן. עם זאת, לאליל שלי יש ותמיד יהיה טופאק שאקור. פאק לא היה רק כותב מבריק, אלא היה לו נפש מבריקה, נקודה. נקודת המבט והפילוסופיה שלו על החיים הם בריונים פואטיים ואמיתיים. גדלתי גם עם אמא בודדת שמתקשה לגדל גבר, אז החרא הזה פגע בי מהקפיצה. אני מגיע לציור עם מנטליות הבריונים הזו, תמיד. אם לא הייתי עושה את האנרגיה הזאת אפשר היה להקרין אותה במקומות אחרים. בשבילי, פאק הוא אמן וראוי לעמדה להיראות ביניהם. אולי 500 שנה אחרי מותי מישהו יחשוב אותו דבר עלי…