בגיליון מרץ 2019, היה לנו העונג ללמוד כיצד אישה בשם אמילי קולאנג עברה מבני נוער רגילים לבלות את שארית חייה בכיסא גלגלים. פה'היא הסיפור שלה במילים שלה.
צילום: נתן דוגאן
"עד כמה שאני זוכר, הוקסמתי מרעיון הקעקועים. הייתי בחנות קעקועים כשהייתי בסביבות שמונה או תשע, הסתכלתי ביריעות הבזק וידעתי שאני רוצה להיות מכוסה בהם יום אחד. עשיתי קעקוע ראשון בבוקר יום הולדתי ה -18. מגנוליה על החזה שלי לאחיינית שלי שנפטרה כתינוקת (זה פרח הלידה שלה). במהלך השנה הבאה לחיי אספתי כמה וכמה קעקועים פה ושם, אבל זה הושהה. בראש השנה 2014, הייתי מעורב בתאונת דרכים. תאונה שתשנה את חייהם של כל כך הרבה אנשים, כולל אני. היינו בני נוער, זה היה ראש השנה, ושתינו. קיבלתי שיחת טלפון שאמרה שחברנו נפגע וזקוק לעזרתנו. ארבעתנו לא היססנו. קפצנו במכונית והלכנו לעזור לחברנו במצוקה. לרוע המזל, מעולם לא קיבלנו את ההזדמנות הזו. השעה הייתה 3:00 לפנות בוקר ביום השנה החדשה, הכבישים היו ערומים והערפל היה סמיך. הדבר הבא שידעתי, התנפצנו לעץ במהירות של 60 קמ”ש. הייתי מאחורי הנהג וחברי ג’יימס ישב לידי. הבטתי ובכיתי בחוסר אונים כשהוא נושם את נשימתו האחרונה. הדבר הבא שאני זוכר הוא להוציא את המכונית ולהתעורר לתרדמת ולצאת למשך שבוע. במשך החודשיים הקרובים בית החולים היה ביתי. היו לי אינספור עצמות שבורות, הכבד שלי נפגע, השופכן שלי נקרע מהכליה, התפוצץ הטחול שלי (שהם הסירו), הם הסירו חלקים מהמעי הדק והגדול שלי, וחוט השדרה שלי נקרע – ולכן אני אומר זאת כַּתָבָה. כשסוף סוף הוציאו לי את צינור הנשימה הבנתי שאני לא מרגיש את הרגליים שלי. הרופאים הודיעו לי שעכשיו אני משותק מהמותניים ומטה. לא יכולתי ללכת, לעמוד, לשבת, להתהפך במיטה, או אפילו ללכת לשירותים לבד. מעולם לא הרגשתי כל כך חסר תקווה. השנתיים הבאות לחיי העברנו למידה מחדש כיצד לטפל בעצמי וכיצד לחיות מבלי להיות תלוי באחרים. הייתי יוצא לארוחת ערב או יוצא לקניות ומבחין בכולם בוהים בי. ידעתי שהם בוהים בגלל כיסא הגלגלים שלי וזה גרם לי להרגיש נורא. החלטתי לצבוע את השיער שלי בוורוד וסגול כדי לתת לאנשים משהו אחר מאשר הכסא שלי להסתכל עליו. וכל הזמן הזה, לא הפסקתי לקעקע. בשלב זה היו לי שני שרוולים מלאים והרגליים שלי כמעט מכוסות. כבר קיבלתי יחס שונה בגלל המצב שלי, אז החלטתי לעשות קעקוע בידיים ובגרון. אף פעם לא התחרטתי על זה. קעקועים הם משהו שתמיד התלהבתי ממנו. אני אוהב את האסתטיקה של הקעקועים, אני מעריך את ההיסטוריה שעומדת מאחוריהם, ואין לי אלא הכבוד הגדול ביותר לקעקועים ולקהילה שהפכתי לחלק ממנה."