בכל עונה, America’s Got Talent של NBC מציגה לאומה עשרות אקטים מוכשרים בנושאי מוזיקה, קסם וקומדיה. ובמהלך עונתם ה -13, הכירו לנו את הכנר החשמלי בן ה -27, בריאן קינג ג’וזף. לא רק שג’וזף הרשים את השופטים ביכולות המוזיקליות המדהימות שלו וחיוך המגוואט שלו, הוא ניצח את הקהל עם סיפורו ההשרתי של ההתמודדות עם נוירופתיה. ג’וזף עצר ליד הסטודיו שלנו ברובע האופנה של לוס אנג’לס כדי לדון בהכרות שלו עם כינור, באבחון הרפואי המזעזע שלו וניסיונו בהופעה לצד לינדסי סטירלינג..
מתי התחלת לראשונה לנגן בכינור ומתי החלטת לעסוק במוזיקה באופן מקצועי?
התחלתי לנגן בכינור בגיל ארבע. בסביבות השמונה התחלתי לשחק בכנסיות עם אחותי ואז המשכתי לערוך תחרויות לאומיות. באותו זמן לא יכולתי לקרוא מוזיקה, אבל יכולתי לנגן הרבה שירים הרבה מעל לגיל הגיל שלי. נגינה משבוע לשבוע הרגישה כל כך טבעית וזה תמיד היה שם כאפשרות בחירה בקריירה, אבל לא הייתי בטוח איך זה יקרה או איזה סוג מוזיקה אני רוצה לנגן..
במהלך תקופתך במכללה למוסיקה בברקלי, נאלצת לעזוב את התוכנית בגלל אבחנה מזעזעת. מה הייתה אותה אבחנה?
ברגע שנכנסתי לברקלי, הייתי כל כך מאושרת וחשבתי שכאן מתחילים שארית חיי. אבל אני זוכר את ההפסקה של חג ההודיה, היום בו בעצם איבדתי שליטה על הגוף שלי וישבתי שם עם כאבים עזים, וניסיתי להבין מה קורה איתי. במשך כמה חודשים הלכתי ליד המרכז הרפואי של הרווארד ופשוט בלבלתי את הרופאים. כמה מהם חשבו שיש לי דלקת מפרקים שגרונית חריפה, בעוד שאחרים חשבו שיש לי בעיות בעמוד השדרה. עברתי את כל הבדיקות האלה ולבסוף, אני בחדר עם כ -12 נוירולוגים שונים. הנוירולוג הראשי אומר שהם חושבים שיש לי נוירופתיה, והם עמדו לבדוק זאת. הם לא חשבו שיש לי את זה כי הייתי צעיר מדי, אבל הם הולכים להתחיל לדקור אותי לראות כמה הרגשה יש לי. כעשר דקות אחרי זה התחלתי להתעצבן וממש נמאס לי להיות בבית החולים, אז שאלתי את הרופא אם אפשר להתחיל את הבדיקה. כולם בחדר עצרו והרופא אמר, “עשינו את זה כבר 10 דקות, אין ספק שיש לך נוירופתיה וזה חמור.” הוא אמר לי שאיבדתי את רוב ההרגשה ברגליים ובידיים. הייתי אז בן 22 והוא אמר לי שנותרו לי כשמונה שנים להמשיך ללכת על הרגליים ואולי פחות להמשיך לנגן בכינור. המיומנויות המוטוריות לנגן בכינור הן הרבה יותר מורכבות מאשר ללכת ברגל אחת מול השנייה. באותו זמן, הייתי הרוסה לגמרי לשמוע את זה, ואני תמיד אזכור את הדרך בה הרופא הסתכל עלי. זה היה יום כל כך כבד אבל אני חושב שזה היה גם היום שעזר לשנות את המצב. לרופא שיגיד לך שאתה לא הולך ללכת עד גיל 30 יכול להיות בעל שתי השפעות שונות – אתה יכול להיות עצוב להפליא ולקבל את הגורל הזה, או שאתה יכול להגיד 'דפוק אותך, אין מצב.' ברגע שהוא אמר את זה, חלק ממני חשב שאין שום סיכוי שאני אתן לדברים ככה לרדת, ובקצב שאני הולך, בגיל 30 אני עדיין הולך ומשחק.
צילום: פיטר רסלר
כיצד נוירופתיה משפיעה על היום יום שלך?
נוירופתיה הייתה גורם מניע בחיי מאז שהייתה לי. אני מרגיש שלא ישנתי מאז שאובחן, שהיה לפני כמעט שש שנים. לאחר נוירופתיה, אתה מתעורר מכאבים עמוקים כל כך עד שאתה לא יכול לגרום לו להיעלם, והיותך שם כל הזמן מעמיד אותך במצב של עייפות תמידית. זה אחד הגורמים שהיו חשובים לי בהמשך המשחק כי דחיפת הכאב הזה תוך המשך המשחק גורמת לו להרגיש כל כך שווה את זה. זו הסיבה שפניתי לכינור כל כך הרבה בזמן שהייתי חולה כי זה חשוב לי יותר ממה שעובר עלי. אם אוכל לסלק את הכאב הזה – ולו לכמה דקות במהלך שיר – אני יכול להפוך את הכאב הזה למשהו אחר לגמרי. זו סיבה גדולה מדוע אני מחייך כשאני משחק כי זה מרגיש כל כך מגניב לקחת את מה שעובר עלי ולרפא את עצמי בצורה כזו. זו תחושה זמנית ובכל פעם שאני משחק, אני צריך להתמודד עם ההשלכות הפיזיות של זה בהמשך. במיוחד בלילות שבהם הופעתי עבור חבורת אנשים, אלה היו הלילות הגרועים והכואבים ביותר שלי, אבל אני כל כך שמח. זה טוב יותר מהלילות שבהם אני לא מרגיש רע בגלל התחושה הזו.
מה הוביל אותך לאודישן America’s Got Talent “ומה היו הציפיות שלך לחוויה זו?
זו אמריקה, אנו גדלים וצופים בתוכניות כישרון. אני זוכר שצפיתי בתוכניות כישרונות בלילות שבת עם אמי ואחיותיי, וחלק ממני חשבתי שאוכל לעשות זאת. תמיד האמנתי בעצמי ורציתי להראות לעולם מה אני יכול לעשות. להיות ב- “America’s Got Talent” הייתה הזדמנות להראות לכולם מה אני עושה, וכמי שעושה משהו כמוני, קשה מאוד לצאת ולקבל עסקת תקליטים. זה לא דבר מוכח שכנר יכול להגיע למצעדים ולעורר את העניין של אמריקה. אבל האמנתי בעצמי וחשבתי שאני שייך לתוכנית הזאת.
לאחר שהגעתי לאודישן קיבלתי את ההתקשרות והמפיקים אמרו שהם חושבים להעלות אותי לתוכנית. אבל אז עברו כמה שבועות ולא שמעתי מהם. אז מבחינת ציפייה, חשבתי שהם לא רוצים אותי. ידעתי שיש ציר זמן להפקת התוכנית וחשבתי שאם אני הולך להיות בתוכנית, אני כבר אעלה על זה כי הם יצטרכו להתחיל לצלם. במהלך השבוע הקרוב אני מקבל טלפון בשעה 22:30. והם היו כמו, “היי, אנחנו עושים את סבב האודישנים האחרון שלנו מול השופטים. אחד החבר’ה שלנו נשר, אתה יכול לבוא מחר בבוקר בשבע בבוקר? ” הכל היה ברגע האחרון, אפילו שיר או בגד לא היה לי מוכן. אבל עשיתי את זה והכל קרה כי הרמתי טלפון מאוחר בלילה.
כיצד השפיעה מסגרת התחרות והלחץ לבצע אותך נפשית ופיזית?
מטבעי, אני אוהב להתחרות וזה מניע אותי. יש משהו ברצינות ובהיותו בעובי שעושה אותי כל כך הרבה יותר טוב. מצד שני, כל כך דחקתי את עצמי שנכנסתי לחשיבה הזו של מסלול אחד. הצגה כזו יכולה להלחיץ כל אחד, אבל עבור מישהו כמוני, שהתמודד עם הכאב והתשישות, זה היה מתיש. זו עבודה קשה כי כולנו נלחמים על ההזדמנות האחת הזו לתת לעולם את כל מה שיש לנו ולהעריך אותו על כך. לא אכפת לי להרוס לי את התחת לשבוע רק כדי לשחק ארבע דקות, כל עוד ארבע הדקות האלה מפוארות וקסומות. מבחינתי אישית, היו הרבה אתגרים שעברו את זה פיזית. פעם אחת, במהלך החזרה לבגדים יום לפני הגמר, התאמנתי עם לינדסי סטירלינג לדואט שלנו. הרצנו אותו פעם אחת וזה היה נהדר, אבל רצינו להפעיל אותו עוד פעם רק כדי לוודא. ובאמצע השיר, מעולם לא הרגשתי שכל ארבעת הגפיים שלי מסרבות להקשיב לי באותו זמן בדיוק. הייתי על הבמה וניגנתי ואז הייתי על הקרקע ולא יכולתי לזוז. הייתי צריך לעלות לחדר המלון שלי ולנוח כשעה לפני שירדתי מיד כדי לסיים את היום. ואז יצאתי והופעתי באותו לילה. בין ארבע השעות שהייתי משותק ואז שיחקתי. זה היה אחד הרגעים שהראו לי שאין דבר שיכול לעצור אותי.