בונה אופניים מותאם אישית, מכונאי ותיק, ובונה ומכונאי, קינוסקה “קינו” סאסאקי, גדל בפוקואוקה, יפן – שם, באמצעות אביו, הוא חי, נשם ודימם את הערכת האופנוע. כשהיה בן שש, סאסאקי נסע לראשונה בגב ימאהה XS650 של אביו, ונזכר שזה “מחריד” לא להיות מסוגל לראות את הכביש מולו, ורק להיות מסוגל לאחוז באביו בחוזקה..
כשהיה ססאקי בן 13, הוא נסע בנסיעה הראשונה במושב הנהג, שם חלקו הוא ואחיו באופנוע עפר ימאהה TY125, שאביו נהג לרכוב עליו..
בהתחלה סאסאקי חשב שהוא רוצה להמשיך בקריירה בהיסטוריה. מתוך רצון להרפתקאות, עזב את עיר הולדתו “לראות עולם אחר”, שם לבסוף רדף אחר התשוקה שלו לעבוד עם אופניים בהתאמה אישית, וסיים את לימודיו במכון מכונאות האופנועים באריזונה. כשמצא את עצמו בברוקלין, ניו יורק בשנת 2000, עבד בשנה הבאה בחנות של לארי ההודי, שם סאסאקי סחף רצפות, דחף אופניים וטיפל בהחלפות שמן. סאסאקי, שהתמחה באופניים מותאמות אישית וינטאג ‘, עשה לעצמו במהרה שם בעולם המוטו, המשיך לדחוף את הרעיונות והפרויקטים המותאמים אישית שלו לאופניים, ולבסוף פתח את Keino Cycles..
קינו סאסאקי הוא אחד מבוני האופניים המותאמים אישית המציעים תיקון שירות ובנייה מחדש באמצעות מחזורי קינו. הלהט, מוסר העבודה, היכולות והסמכות של סאסאקי מאפשרים לו לקחת על עצמו אתגרים חדשים ומשרות שחנויות אחרות עלולות להירתע מהן..
“אני רוצה להמשיך להתקדם. אני לא'אני לא רוצה להיות ידוע בסגנון מסוים בכל הנוגע לאסתטיקה, “אמר סאסאקי. “אני רוצה לעבור לדברים שונים ולהמשיך להתנסות ברעיונות שלי או ברעיונות של לקוח. אם יש לי סגנון הייתי רוצה שזה יהיה ידוע בזה, ואני חושב שזה יוצא לי בעבודה “.
צילום: פיטר רסלר
מה הייתה החוויה שלך כמו להגיע מיפן לניו יורק?
הכל היה גדול; השמיים היו גדולים, ואני זוכר ששמתי לב איך יש כל מיני אנשים. מאיפה אני, כולם נראים יפנים, אתה יודע? אם אתה רואה אנשים לבנים, שחורים או כל סוג שהוא ביפן, זה'הוא זר. אבל כאן, זה's אמריקה. כולם שונים וכולם מתנהגים רגיל בקשר לזה. אף אחד'מסתכל עליך אחרת.
איך הכרת את לארי ההודי, ואיך זה היה לעבוד בחנות שלו?
זה היה צירוף מקרים. אני לא'לא מכיר אותו אז. כלומר, הוא היה מפורסם בעולם מסויים, אבל לא'לא יודע היכן הוא עבד. כשעברתי לראשונה לניו יורק, הייתה לי עבודה וסוכנות קטנה בברוקלין, אבל רציתי להיכנס לחנות אופנועים בהתאמה אישית. אז פשוט קבעתי פגישה עם חבורת חנויות אופניים בהתאמה אישית בעיר, ולא עשיתי זאת'לא היה לי מחשב אז אז דפי זהב, אתה יודע? עשיתי שיחת טלפון וקבעתי פגישה ורק מתוך קורות החיים שלי אחד מהם התקשר אליי בחזרה ואמר ‘בוא תעבוד אצלנו’.
ביום הראשון לארי היה שם, והצגתי את עצמי והוא אמר, ‘הודי, נעים מאוד להכיר אותך.’ בראש שלי חשבתי ‘הוא לא'לא נראה כמו אינדיאני. בחור לבן וקווקזי לגמרי, מה שלא יהיה. ’ואז ראיתי את האופניים שלו ואמרתי,‘ אתה יודע מה, אני זוכר את האופניים האלה במגזין. ’זה לא היה סוג של‘ אוי, זה הבחור ’..
זה היה אינטנסיבי וכיף. למדתי הרבה. אתה יודע, לפעמים היו לו שינויים במצב הרוח ומה לא. אני מתכוון לזה'זו סביבת עבודה. זה'זה לא כמו בית ספר אז הוא'עושה משהו אחר ואני'אני עושה משהו אחר בצד השני של החנות. זה'זה לא כאילו עבדנו זה לצד זה והוא הראה לי דברים. כמו כן, הייתי צעיר ולא'אין לי הרבה ניסיון, אז לא היה לי'לא צריך לעשות דברים מגניבים. פשוט עשיתי את הדברים הרגילים והפשוטים. אבל לאט לאט התקבלתי, והסביבה הכניסה אותי לדברים מעניינים יותר. זה היה לאט לאט, צעד אחר צעד.
מה המטרה והמשימה של קינו סייקלס?
אני אוהבת את מה שאני עושה. אני קם בבוקר ורק מצפה להגיע לחנות. זה מה שאני אוהב, חוץ מאשתי והילד. אני לא'אין לי עובדים, אז אני בעצמי עובד ועושה כל מה שאני יכול. אז זה כמו הזמן שלי ‘אני’, כל יום.
אז המטרה שלי היא להמשיך לעשות את מה שאני'אני עושה, תמשיך לעשות את מה שאני אוהב לעשות. זֶה'זו השליחות שלי, באופן אישי. ככל שעולה עולם האופנועים, אני יכול להפוך את החזון שלי למציאות, ולעשות משהו שאני הכי נהנה ממנו מבלי לוותר על שום דבר חשוב. אז הייתי צריך למצוא איזון רק לרצות להמשיך לעשות מה שאני'אני עושה.
צילום: פיטר רסלר
האם תדבר על המוטו של קינו סייקלס: “לדחוף קדימה באהבת העבר”?
המצאתי את הסימון הזה כדי להמשיך לזוז. אני לא'לא רוצה להפסיק. בשבילי, אם זה כמו ‘אני'אני הטוב ביותר. אני יודע הכל. יכולתי לעשות הכל ‘ואני עוצר שם'אין מקום לשיפור לעתיד. אני'אני פרפקציוניסט. אם הרגשתי שהכנתי את האופניים המושלמים האלה, אין יותר מזה. אנשים מסוימים יהיו כך. זה'ביטחון, אבל זה'זה כמעט כמו יהירות, אתה יודע? אני לא'לא רוצה להיות ככה, אני רוצה להמשיך כל פעם.
כל אופניים שאני מסיים, בפעם הבאה, אני רוצה שהוא יוכל לעשות את זה או לעשות את זה. ורציתי להמשיך ולרצות את הרצון הזה לעשות טוב יותר, או חדש יותר, או לעשות משהו טוב יותר. אך יחד עם זאת, זה מבוסס על העבר שלי ועל הניסיון והטעויות שלי. זֶה'זה מה שניסיתי לומר בשורת התגים הזו. אני מעריך את החוויה הזו עם [לארי ההודי] בחנות ההיא. יחד עם זאת, זה'בטוח לומר שאני טוב יותר ממי שהייתי אז. זה לא'לא אומר שאני שונא את העבר, אבל רציתי להיות טוב יותר. רציתי לעשות יותר. אז זה'למה אני מתכוון בלנוע קדימה, לדחוף קדימה את הרעיון של האופניים המושלמים.
האם אתה חושב שיש באמת אופניים מושלמים?
אני לא'לא חושב כך. אני מתכוון לזה'הכל דבר אישי. משמעת פנימית, אני מניח. אם אתה חושב את זה'מושלם, שם'אינו יותר מזה. טוב לך, טוב לך. אבל אני לא'לא מרגיש כך ואני מנסה כמיטב יכולתי. אני'אני לא הכי טוב, אבל אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי ואני רוצה להמשיך לעשות ולדחוף. זה נשמע מגוחך, אבל אני חושב שיוצר צריך להמשיך ליצור דברים. אתה יכול'לא להפסיק. אתה יכול לחשוב שהאופנוע שלך הוא יצירת מופת מושלמת ולהיות מרוצה מזה, וזה'טוב בשבילך, אבל לא בשבילי.
מדוע החלטת לארח שיעורי סדנה מחוץ לחנות שלך?
מדי פעם היו אנשים שרוצים ללמוד, להתמחות או מה לא. אבל אני לא'לא באמת ללמד אותם מיד בסביבה כזו. אם אתה רוצה להתמחות, עליך לעשות דברים אחרים. דברים אחרים שאתה זוכה להעיד עליהם מעט. אבל רק בגלל שאתה'עובד בשבילי לא'לא מתכוון אני'אני הולך זה לצד זה להראות לך. לא בגלל זה באתי לכאן. אם אתה רוצה ללמוד ממני, אתה צריך לשלם את דמיך ולראות וללמוד.
אז אנשים רצו ללמוד, אז חשבתי שאפשר ליצור את הסדנה ולארגן את המחשבות והשיטות שלי, ואפשר גם להתפרנס וגם להעביר אותה לאנשים אחרים שרוצים ללמוד, כדי שאוכל להתמקד יותר יום אחד. התשוקה שלי היא מתכת כרגע, ואני רוצה לעשות יותר, אבל אני מלמד את היסודות ואת ‘ככה אתה עושה את זה וזה’, ומה אני חושב שהם צריכים לעשות.
תן לנו סיור בקעקועים שלך.
ובכן, יש לי רק שני שרוולים. השמאלי הוא דייגו מנינו מדאדוויל קעקוע בעיר, והצד הימני הוא טרוי דנינג מבלתי נראה, והוא עשה לי את החזה, ורק התחלתי את הגב עם טבורי. תמיד התחברתי לסגנון היפני, למרות שבמקום שגדלתי, הקעקוע בסגנון מסורתי יפני מביא את הרעיון של יאקוזה. כנופיות הארדקור. אך יחד עם זאת, תמיד אהבתי את הציורים האלה בסגנון יפני ואת כל הדברים האלה. משהו בזה הערצתי.
צילום: פיטר רסלר
האם אתה בא ממשפחה מקועקעת?
לא. ההורים שלי ידעו שזה נכנס לזה, במיוחד כשעברתי לניו יורק. כשאבי היה בסביבה, הוא ואמי הגיעו לניו יורק כדי לראות אותי, ולקחתי אותם לחנות שלי. לכולם היו קעקועים, אז הם ידעו שככה אני הולך לקבל מתישהו. הייתי די מבוגר להיכנס לקעקועים, חיכיתי וחיכיתי כי לא רציתי לטעות, ובכל מקרה לא היה לי הרבה כסף. אז התחלתי בגדול בזרוע שלי של דייגו [מנינו], לפני 10 שנים.
האם אתה חושב שהשקפת התרבות היפנית על קעקועים משתנה לטובה או לרעה?
אני'חייתי במדינות ב -20 השנים האחרונות, אז אני יכול'לא באמת לספר מה'קורה ביפן. אני לא'אני לא יודע הרבה, אבל שמתי לב שהרבה יותר אנשים – או אנשים צעירים יותר – מקעקעים. במיוחד באזורים גלויים. אני חושב שזה'נהיה יותר מקובל שם, אבל רק באזורי העיר. אבל אם אתה הולך לאזור פחות צפוף ופחות מאוכלס, הם לא רגילים לקעקועים.
לפני כמה שנים חזרתי לעיר הולדתי ונפגשתי עם חבר והלכתי למסעדה. זה לא אזור עיר, זה יותר פרברי. אני וחבר שלי נכנסנו למסעדה והמסעדה ריקה. זה היה הקיץ אז אני לובש חולצת טריקו, והם אמרו, ‘סליחה, שמורה. מסיבה פרטית היום. ‘הלכנו למסיבה הבאה. אותו דבר. הבנתי, 'נכון, אולי הייתי צריך ללבוש את השרוולים הארוכים.'