עד כמה בריאן ניומן מגניב? בואו נאמר שאם היה חצוצרן בגודפלאס, היה משחק אותו בריאן ניומן. ואם הוא היה מקבל קעקועים תואמים עם מישהו, זה היה עם ליידי גאגה והקעקוע היה מעוצב על ידי טוני בנט … וזה בדיוק מה שקרה עם בריאן וליידי גאגה. הכירו את בריאן ניומן – החתול הזה מביא את הצלעות לפוצץ את הגג מהג’וינט, כשהוא לבוש עד תשע והורד גרושים עם גברת בשם גאגא! אה כן, והאם הזכרנו שהוא מסלק דיו קטלני?
צילום: קאסי ג’אנג
למה אתה חושב שלאנשים יש כל כך הרבה “בעיות” עם ג’אז? אני חושב שהרבה אנשים לא ממש יודעים מה זה ג’אז. רוב האנשים חושבים שקני ג’יי או איזה סגנון מוזיקה מוזר שהם לא יכולים להתייחס אליו. ג’אז מקבל ראפ גרוע. אני מאמין שהרבה האשמה מוטלת על הנגנים בקהילת הג’אז. הם מתייחסים לזה כאילו מדובר באמנות גבוהה וזה מפחיד הרבה אנשים. ובתי ספר בימינו מלמדים ילדים על ג’אז כאילו מדובר באיזו צורה אמנותית מחוספסת וגבוהה שבה מלמדים אותם לחזור על תבניות שוב ושוב שנוצרו על ידי מוזיקאים אחרים. לילדים האלה אף פעם אין הזדמנות למצוא את הקול שלהם.
אבל בשבילי ג’אז הוא סוג של בידור ואני בדרן. זה על הכנסת אנשים. אני חושב שאמני ג’אז מסוימים לאורך השנים הפנו את קהל המעריצים שלהם. הגישה שלהם פשוט בואו לראות אותי וזה מה שתקבלו. ברגע שאתה מתחיל לקבל הכל, אני אמן, זה כאילו, כבר לא אכפת לי. אתה לא מעניין אותי.
אני מרגיש שכל מי שמנסה לעשות משהו טוב יותר בחייהם, הוא מהר מאוד מבין כמה מעט הם באמת יודעים. לכן, אתה תמיד צריך לנסות להשתפר ולדחוף את עצמך להיות טוב יותר. זה המפתח בשבילי, בידיעה שאתה לא יודע הכל … אתה יודע?
צילום: קאסי ג’אנג
איך היית מסווג את סגנון הג’אז שלך? זה בידור וזו מוזיקה של אנשים. אני מרגיש שכל אחד יכול להקשיב לזה. אתה יכול להיות צעיר, מבוגר, כל צבע, כל אמונה, אתה יודע, אנחנו מקבלים את כולם ואנחנו רוצים לגרום להם להרגיש חלק ממה שאנחנו עושים. אני רוצה שיעזבו משם במחשבה שהם חלק מדבר סוחף. שהם היו ברגע שאנחנו איתנו יוצרים ונהנים.
האם ידעת שאתה רוצה להיות מוזיקאי ג’אז גם בגיל צעיר? ניגנתי בלהקת הקונצרטים של בית הספר, והיה לי משעמם. התחלתי לאלתר במהלך השיעורים והקונצרטים … כך שהמשכתי להסתבך. יום אחד התקשרתי למשרד מנהל הלהקה והוא אמר, “אתה חייב להפסיק לעשות את זה. אתה צריך לנסות את קורס הג’אז שלי במהלך הקיץ. ” אמרתי, ‘כן, כמובן’, ופשוט אהבתי את זה. זה היה כמו בפעם הראשונה שהגעתי לנגן מוזיקה שלא הייתה רק בדף. אני יוצר מנגינות משלי. זה פתח לי עולם חדש לגמרי. אחר כך התחלתי להאזין לדיזי גילספי והרבה מתחומי הנדנדה המוקדמים של שנות השלושים.
זה היה בתחילת שנות ה -90 וכל הפאנקיסטים סחרו בעורות בחליפות זוט והחלו לשחק נדנדה. אז הנה הייתי ילד בן 13 או 14 שיכול לקרוא מוזיקה, מנגן בלהקות סווינג לתחייה עם הנגנים האלה בשנות ה -20 וה -30 לחייהם שלא ידעו לקרוא מוזיקה..
צילום: קאסי ג’אנג
על לוחית הרישוי של קאדי ’66 כתוב “SHOWBOAT”. הייתה לי צלחת זו גם במכונית הקודמת שלי, Oldsmobile ’71. אורכם של שתי המכוניות מעל 19 מטר, והופתעתי מאוד שהצלחתי להשיג את לוחית הרישוי הזו. “SHOWBOAT” בעיני עוסק באורח חיים. אני אוהב את התקופה ההיא שבה הכל היה גדול. אתה יודע, דשים גדולים, מכוניות גדולות. הצלילים היו גדולים. הלהקות היו גדולות, אתה יודע, זה ככה, אווירה של שנות ה -60 וה -70. זה היה אורח חיים אחר.
אתה יכול להסתכל במדריך של קדילק ’66 שלי וזה מראה לך איך להוציא כתמי יין וויסקי מהריפוד של הפנים שלך … למקרה ששפכת את השתייה בזמן הנהיגה. לא שאנחנו צריכים לשתות ולנהוג, אבל זו תובנה ברורה לעידן שונה מאוד.
צילום: קאסי ג’אנג
בואו נדבר על קעקועים. הקעקוע הראשון שלי די מביך. קיבלתי אותו ביום ההולדת ה -18 שלי, הלכתי לגרד הזה בסינסינטי, ברחוב הקולג ‘. זה היה בחלק האחורי של חנות ראשית. אתה יודע, בדיוק לאן אתה לא אמור להגיע. אבל כן, וקיבלתי כתוב יפני על הזרוע שעליו כתוב ג’אז ביפנית. היה ילד במחלקה הקלאסית שדיבר יפנית; היא כתבה לי את זה ואז הלכנו וקיבלנו את זה. אז ידעתי שזה הדבר הנכון. זה היה יום ההולדת ה -18 שלי ואז לא עשיתי קעקוע נוסף עד שהייתי כנראה בן 26. זה היה הקעקוע השני שלי. זה היה כדי לכסות את “הג’אז”.
אבא שלי נתן לי טבעת אריה, אתה יודע, כזה עם יהלומים בעיניים ובפה. עשיתי את זה מקועקע מעל הכתיבה היפנית. זה היה מאמן קעקועים גדול בשם בקה רואץ ‘. היא הייתה בניו יורק, אך נמצאת כעת בהוואי. אחרי זה קיבלתי חבורה. מילאתי זרוע שלמה מבקה ועשיתי את החזה שלי. ואז לקחתי הפסקה לזמן מה. ואז כשהמתופף החדש שלנו, ג’ו פרי התחיל איתנו והוא כולו מסותף על ידי כמה אנשים נהדרים, כמו ברט קראק, ריץ ‘פי, מייקל פרפטו וטוני פוליטו – כל האגדות הניו יורקיות האלה – חזרתי לזה איתו. כך פגשתי את Rich VFie.
אני מאוד אוהב את הסגנון של ריץ ‘. אמנותו מסורתית ורמת אומנותו יוצאת מן הכלל. אנו עובדים על סיום היצירה האחורית שלי – דרקון בסגנון מסורתי אמריקאי. היה ממש כיף.
צילום: קאסי ג’אנג