אין להכחיש שהקומדיה השתנתה מאוד במהלך 30 השנים האחרונות, במיוחד כשמדובר במה שהקהל רואה בעיניו פוגע. קומיקס קטן יותר מסיים לעתים קרובות חלקים שלמים מהסט שלהם להתלונן על כך ש”אסור להם להצחיק יותר “, או שכולם רגישים מדי. למרגרט צ’ו, שהקומדיה שלה תמיד הלכה על הגבול הדק בין טעם טוב לרע, אין לה זמן להתבכיין על איך דברים השתנו. היא עסוקה מדי להתענג על האתגר הנוכחי של הקהל הנוכחי.
“אני אוהב את זה. [התרבות הנוכחית] קורא לקומיקאים לעשות טוב יותר “, אומר צ’ו. “עלינו להיות טובים ומיומנים יותר במה שאנחנו'מחדש כי תרבות ביטול היא אמיתית וחזקה. זה קורא צחוק זול. אתה'אני באמת מתייחס לרעיון הזה להצטיין, גם אם כן'זה פוגע, אתה רוצה לעשות את זה בצדק. דברים מסוג זה יכולים להתחמק משיפוט, אם אתה באמת טוב במשהו אתה יכול לברוח איתו הרבה. אז אני חושב שמה שכולנו מנסים לעשות זה להיות קומיקאים טובים יותר “.
מכיוון שהקומיקאים נאלצים כעת להגביר את המשחק, הדבר הביא לפיצוץ בכמות הקומדיה הטובה בעולם. וכשאתה מסתכל על העולם של היום, יש שם הרבה מזון למספר קומיקס מהיר כמו צ’ו לשיפוד. “כולם מסתכלים על החדשות בטלפון [בימים אלה], כך שכולם נדבקים”, מסביר צ’ו. “יש לך פלטפורמה יומית לעשות עבודה נהדרת אם אתה יכול. ו [החומר] לא [גדל] כיוון שתמיד יש מה להגיד ויש מסר גדל שאפשר להמשיך לחזור אליו.
“אני חושב שזה מוערך”, ממשיך צ’ו. “זה לא הופך להיות מיושן כי אנחנו תמיד נלחמים במלחמות הנצח האלה – בין אם זה גזענות, סקסיזם, הומופוביה – באופן אחר בכל יום.”
צילום: ג’ן רוזנשטיין
הדרך של צ’ו להסתכל על קומדיה היא מאוד הזמן והמקום שבו גדלה – סן פרנסיסקו בשנות ה -70 וה -80. הוריה היו בעלי חנות ספרים ושם פגש צ’ו אנשים מכל תחומי חיים אפשריים. זה היה ב- Traffic Paper שבו נולדו הפעילות הפוליטית של צ’ו ואהבתה לקומדיה.
“הבחורים שעבדו אצל אבא שלי עקבו אחרי הארווי מילק והסתבכו בפוליטיקה הומואים מוקדמת מאוד בשנות ה -70”, אומר צ’ו. “וגם מחפשים להתמודד עם הרס איידס בשנות ה -80 וה -90. ולכן זה היה זמן מאוד פוליטי להיות הומו.
“היית צריך הומור כדי לשרוד כי זה היה זמן כה הרסני להתבגר”, ממשיך צ’ו. “היה לך את כל שברון הלב הזה, את כל העצב הזה, שהתחיל ברצח הארווי מילק ואז הוא גדל עם דעיכת הקהילה שלנו מאיידס. היה לך כל כך הרבה מה להתמודד עם זה שאם אתה שורד אתה צריך לצחוק, אחרת זה יהרוג אותך. “
נושא זה יימשך לאורך כל הקריירה של צ’ו. בעצם בכל פעם שטרגדיה נגעה לה, הטרגדיה הזו תמצא את דרכה אל תוך מעשה שלה. חוש ההומור שלה לא שימש רק מנגנון התמודדות לכמה תקופות חשוכות שלה, אלא גם עזר לה למרוד בכמה מן התפיסות השמרניות שבאו עם גידול קוריאני אמריקאי..
“זה היה סוג של ריגוש לגלות עד כמה שזה נוגד את החינוך שלי כאמריקאי קוריאני”, אומר צ’ו. “כי אנחנו'הם מאוד סגורים ומאוד פרטיים ולעתים קרובות אנשים במשפחה שלי כל כך מנותקים מרגשותיהם עד שהם יכולים'אפילו לא לזהות אותו. אולי זה'רצון אקסביוניסטי לזעזע אנשים עם סוג של עירום רגשי, סוג הרגשות הגולמיים והעירומים שלדעתי הם באמת בעלי ערך ”.
הכנות והפגיעות שהציגה צ’ו בקומדיה שלה אולי היו מפתיעות בהתחלה עבור חלק גדול מהקהילה הקוריאנית -אמריקאית, אך כשהקריירה שלה המריאה, רובן חיבקו אותה בסופו של דבר כשפרצה מחסומים בתעשיית הבידור..
רק מאוחר יותר בחייה, הרבה אחרי שהוקמה בקריירה שלה, החליטה צ’ו לקחת על עצמו טאבו תרבותי מרכזי נוסף – להתקעקע.
צילום: ג’ן רוזנשטיין
“תמיד ידעתי שיקעקעו אותי כי הושפעתי מהאנשים שעבדו אצל אבא שלי בסן פרנסיסקו”, נזכר צ’ו. “הם קיבלו חליפות גוף מלאות של אד הארדי וביל סלמון. זו הייתה עסקה גדולה. זה היה משהו שהשפיע עלי. ידעתי שאקעקע אותי, אבל לא ידעתי מתי זה יתחיל “.
זה היה בסביבות 2002 שצ’ו התחילה לבסוף בחליפת גוף משלה כשחבר לקח אותה לקעקוע העיר כדי לקעקע אותה הבעלים האגדי. הרדי התחיל אותה במסע הקעקועים שלה על ידי הוספת נחשים ופרחים בסגנון יפני לבטן ולחזרה. צ’ו יצאה לדרך והיא מאז אוספת עבודות מכמה מהאמנים המבוססים ביותר בעולם מאז. בנוסף להרדי, לצ’ו יש עבודות של קאט פון ד, שון ברבר, מיסטר קריקטורה, קים סיי, אדי דויטשה ורבים אחרים.
משפחתו של צ’ו לקחה את בחירתה לקעקע בנחת. “הם ידעו שזה עומד לקרות”, אומר צ’ו בצחוק. “זהו מסע מוכר עבורם.” מקומות אחרים לא היו כל כך סלחניים.
“הדרך שבה זה משפיע עלי היא כשאני הולכת לבית מרחץ קוריאני, כי זה מאוד טאבו לעשות כמה קעקועים כמוני”, אומר צ’ו. “ואז הם מסתכלים עליך כאילו אתה יאקוזה, וזה מגוחך. אני גברת קוריאנית כל כך זקנה, אני לא גנגסטר. ובכן, אני גנגסטר במובנים מסוימים, אבל לא ככה. (צוחק) “
הקריירה של צ’ו התפתחה כל הזמן כשהיא מוסיפה כישורים חדשים לרפרטואר שלה, לא כמו איך שהיא ממשיכה להוסיף לאוסף הקעקועים שלה. לאחר שהחלה את הקריירה שלה בסטנדאפ צ’ו הייתה כוכבת הסיטקום הראשון שהתבסס על משפחה אמריקאית אסיאתית (“ילדה כל אמריקאית”). משם כתבה כמה ספרים (“אני זה שאני רוצה”, “בחרתי להישאר ולהילחם”), ביצעה בורלסקה והקליטה ראפים. היא אפילו הופיעה בטלוויזיה הן כקים ג’ונג-איל והן כפודל מזמר.
לאחרונה, צ’ו הכניסה את הבוהן לעולם הפודקאסטים עם The Margaret Cho. נראה כאילו לכל קומיקאי יש פודקאסט בימים אלה, אך אל תצפה שמרגרט צ’ו יהיה עוד פודקאסט קומדיה.
“זה פודקאסט שמציג אנשים שכולם מכירים, אנשים מפורסמים מאוד, ואז אנשים שאנשים צריכים להכיר”, אומר צ’ו. “זה'יש הרבה אנשים שונים מקוונטין טרנטינו ועד ג’ונתן ואן נס לקארן קילגריף. אני גם אוהב קומיקאים, אלה אנשים מתחומי בידור שונים, אנשים מכל סוגי המקומות. אז אני אוהב את זה'זו השתקפות של חיי החברה. “
למרות שלצ’ו בהחלט יש כישרון לפודקאסטים-סגנון הווידוי הווידואי שלה כמעט בנוי עבור המדיום-אל תצפה ממנה לפרוש מסטנד-אפ בקרוב. היא יוצאת לדרך עם סיבוב ההופעות שלה “Fresh Off the Bloat” כבר כמעט שנתיים. לאחר שנים של התמכרות לסמים, צ’ו ניגשת לסיור הזה במרץ כשהיא מקבלת הזדמנות להסתכל על טיול בצורה אחרת לגמרי..
רבים מניחים שכל השעמום וההשבתה בכביש יכולים להוות טריגר למכור, צ’ו רואה את הדברים קצת אחרת. “זה הרבה יותר קשה לנסוע כמכור”, צוחק צ’ו. “זה מאוד קשה כשאתה גבוה ומנסה להגיע לטיסה, לנסות לעבור מכס עם סמים זה ממש קשה. להיות חולה סמים בארץ חדשה וזרה זה דבר שאף אחד לא צריך לעבור עליו ”.
הכל משתנה, זו האמת הסופית היחידה בעולם הזה. הטריק הוא היכולת לשנות איתו תוך שמירה על תחושת העצמי. מרגרט צ’ו עשתה בדיוק את זה לאורך הקריירה שלה. החל מסטנד אפ ועד פודקאסטים וכל תחנה בין לבין, צ’ו מצא דרך לגרום לנו לצחוק במשך למעלה מ -30 שנה, בלי קשר לעולם העגום שלנו..
צילום: ג’ן רוזנשטיין