יש מעט דברים שמשתלבים טוב יותר מקעקועים ומתכת. אהרון גילספי וספנסר צ’מברליין מ תלבושת מטאלקור Underoath מעידים על כך. מאז שהשניים עשו את הקעקועים הראשונים שלהם בתוך ימים אחד מהשני, הם מילאו את גופם באמנות במהירות מטורפת. בעוד ששני חברי הלהקה חולקים תשוקה לקעקועים, לשניהם יש רעיונות אסתטיים משלהם כלפי האמנות.
לאחר מספר חודשים ארוכים בנעילה, Underoath התאחד מחדש במולדתם פלורידה להרכיב סדרה של שלושה קונצרטים בסטרימינג. בין ההופעות, גילספי וצ’מברליין שוחחו עם אינקד על כמה טוב להרגיש לשחק שוב ביחד, על חוויות הקעקוע הראשונות שלהן ולמה קעקוע של ברך בסיור הוא רעיון די מטופש..
דיו: אתה יכול להתחיל לספר לנו קצת על תוכניות הסטרימינג ששיחקת?
אהרון גילספי: כל שישי עשינו שידורים חיים. התחלנו בשישי שעבר לשחק את “אבודים בצליל ההפרדה”, ואחריו “הגדר את הקו הגדול” ו”הם רק רודפים אחרי בטיחות “. זה די התחייבות. זוהי שידור חי בהפקה מלאה, לא מצלמה אחת ואנחנו בחדר שמשמיעים כמה שירים. זה'כמו שמונה או תשע זוויות מצלמה, בנינו במה מותאמת, מתומן. זה דבר, בנאדם. שיחקנו את ההופעה הראשונה שלנו בלילה ההוא וזה היה, הייתי אומר, כנראה ההופעה הכי מורטת עצבים בקריירה שלי בעיני אישית. אני חושב כי בפעם הראשונה אי פעם אנחנו'משחקים מחדש ללא קהל. אנחנו יודעים שאנשים קונים כרטיסים וצופים בשידור חי, אבל לנו זה רק אנחנו. זה נראה כאילו אנחנו סופר תחת המיקרוסקופ.
ספנסר צ’מברליין: זה'תערובת בין סרטון מוזיקה לבין הפעלה חיה. אתה בעצם משחק, אבל אז אתה מרגיש שאתה לבד על אי. אז זה'זה כמו סרטון מוזיקה בצורה שבה אתה נמצא'אתה פשוט נכנס לזה הכי טוב שאתה יכול. ואז אתה מבין שהאדרנלין קיים, אבל שונה לגמרי מאשר כשאתה עולה על הבמה מול המון אנשים. אנשים אולי אומרים שזה מבאס, אין לי מושג! גילינו אחרי העובדה שאנשים אהבו את זה, ואנחנו מאוד סקרנים עכשיו.
צילום: אנתוני טראן
בואו נדבר על הקעקועים האלה. מה היה הראשון שכל אחד מכם קיבל?
גילספי: באיזו שנה זה היה? כאילו, כנראה 2005. זה היה בחדר הלבשה בסנט לואיס בזמן סיור עם The Used. איימתי לעשות קעקוע אבל כל כך פחדתי. אני'אני אוהב, אני יכול'אל תעשה את זה, בנאדם. אני יכול'אל תעשה את זה. אחר כך לקח אותי הצידה וקעקע אותי. זה היה הקעקוע הראשון שלי.
צ’מברליין: הקעקוע הראשון שלי היה קעקוע של Radiohead. אני ואהרון עשינו את הקפיצה באותו הזמן.
גילספי: לא היית מקועקע בסיור. פחדת שזה יתלכלך.
צ’מברליין: כן, טוב אני קופץ להמון כל לילה. קיבלתי את זה אחרי שהייתי בבית במשך 24 שעות בערך.
האם הקעקועים הראשונים שלך עדיין קיימים?
גילספי: הרגע קיבלתי קווי מתאר אדומים של קעקוע, לא ידעתי מה אני עושה, אז כיסיתי את שלי. היו לי חלקים ממנו שופצו אז עכשיו יש לי את כל העניין. ואז הבא, קיבלתי דיוקן, עשינו קעקועים מייק פרסונס, שהוא קעקוע ממש נהדר. אבל אני כבר לא מבצע ריאליזם.
למה שלא תעשה ריאליזם יותר?
גילספי: התחלתי מאוד להיכנס לקעקועים מסורתיים ולתרבות ולכל הדברים האלה כשהייתי בן 30. אני די מכוסה עכשיו, הכל חוץ מלחיים התחת שלי, כף רגל ימין ופנים שלי, מה שלעולם לא אעשה. כשהתחלתי לקעקע ממש – על הגרון, על הבטן, יש לי חתיכה אחורית של סיילור ג’רי – לא רציתי שום צבע. או שאם אכן קיבלתי צבע רציתי שיהיה מסורתי. כל הדברים הריאליזם התחילו להרגיש ממש לא במקום. קיבלתי דיוקן או שניים כשהייתי צעיר יותר, אבל כשהתבגרתי רציתי נשרים ופגיונות ולבבות קדושים. הדבר הזה. הריאליזם התחיל להרגיש ממש לא במקום, אז התחלתי להתפוצץ על כמה מהם בשנתיים האחרונות.
קעקועים מאת מייסון צ’ימאטו מבוסס על צ’מברליין'שרטוטים.
צ’מברליין: יש לי אפס צבע. לא קעקוע בצבע אחד. הכל שחור, לבן, אפור. מה שאני שמח עליו, זה מה שרציתי כשהתחלתי לקעקע. גדלתי עם אמא שלי שהייתה ציירת והיא השתמשה בהרבה צבעים. זה היה התפקיד שלה, כל חייה היו אמנות. כשהתחלתי לעסוק באמנות, זה תמיד היה רק דיו שחור. אמרתי לעצמי: “אני שונה מאמא שלי, בלה!” רציתי שהכל יהיה שחור. כשהתחלתי ללכת לקעקועים הייתי מראה להם משהו והם היו כמו, “אני לא יכול לעשות את זה. הכל יתפוצץ. זה ייראה כמו חרא בעוד שנתיים “. אז, הייתי כאילו, ובכן, בואו נעשה משהו דומה. ואני דבקתי בזה. אפילו התחלתי לצייר קעקועים משלי ועשיתי קעקוע של חבר עליי. זה משהו שתמיד עסקתי בו.
גילספי: כל הכבוד לך, אין לך קעקוע דיוקן מחורבן שאתה לא רוצה יותר. אתה רוצה מדליה, או קאפקייק או משהו?
צ’מברליין: כן גבר, תביא לי קאפקייק כשתבוא הלילה?
גילספי: יש לי צבע, אבל לא קיבלתי קעקועים בצבע במשך שמונה שנים. כל פלג הגוף העליון שלי הוא שחור-אפור, ישבן עד הראש, חתיכה אחת גדולה בשחור-אפור. בשנתיים האחרונות התחלתי לעשות קעקועים צבעוניים. זה סיפור מצחיק. אחד הקעקועים האהובים עלי ביותר הוא הבחור הזה ששמו ריץ ‘לג’וי שעובד ב- Barber’s Electric בסינסינטי. אז אני הולך לשם וריץ ‘מכין את הדבר הזה של פרסה שאומר “מזל רע”, עיצוב מסורתי מאוד, והוא כאילו, “אני עושה את זה בצבע.” אני כמו, “אני לא מקבל צבע”. והוא עשה את זה, ואני אוהב את העבודה של הבחור הזה, וזה הכי מחמיא לי על קעקוע. אז התחלתי לעשות כמה קעקועים צבעוניים – ורד על הצוואר שלי, דרקון מפליג ג’רי ענק על הגב. התחלתי לעשות קעקועים בצבע אבל לקח לי דקה, ועשיר הוא הבחור שאחראי לכך.
אהרון'קעקוע הברך של ריץ ‘לג’וי.
האם ריץ ‘עשה לך קעקועים אחרים?
גילספי: בקיץ שעבר היינו בסיור עם קורן ואליס אין שרשראות וקעקעתי את הברך שלי על ידו. זה היה רעיון טיפשי.
כן, זה נשמע כמו רעיון נורא לעשות בזמן הטיול. זה לא הזמן לקעקע את ברך הברך שלך, ידידי.
גילספי: אמרתי לך, ריץ ‘הוא האהוב עלי. הוא גר בסינסינטי ומי לעזאזל הולך לסינסינטי? אנחנו אפילו לא מסיירים בסינסינטי … אז היינו שם ורציתי שהוא יעשה לי את הברך. אז הוא עשה את זה והקעקוע נראה מדהים. אבל זה היה נורא. הוא התנפח כמו מזנון. נכנסתי לצבע בגללו.
צילום: אנתוני טראן
ספנסר, ספר לי קצת על קעקוע כף היד שלך.
צ’מברליין: הקלטנו את האלבום האחרון שלנו, “מחק אותי”, ממש מחוץ ל- D.C. ולסוכן ההזמנות שלנו היו הרבה קשרים בסצנת ההארדקור הישנה. הוא סיפר לנו על המקום הזה שהיה חנות הקעקועים החוקית הראשונה במדינה שנקראה הוכחת ג’ינקס, והבעלים (טים קורון) הוא הבחור שהוא סידר לנו איתו. זה היה אחד מאותם בחורים שהפחידו אותי במיוחד, הבחור הזה היה הדבר האמיתי. הוא סוג הבחור שאתה נכנס אליו ואומר, “אני רוצה את זה”, והוא מצייר את זה כמו שהוא רוצה וזה מה שאתה מקבל. קעקענו אותו ארבע או חמש פעמים כשהיינו שם, וזה אחד החראים הכי מגניבים שיש לי.
הוא קעקע את החלק הפנימי של היד שלי והוא הזהיר אותי מספר פעמים. לדבריו, “אנשים לא יודעים לעשות קעקועי דקל, בגלל זה הם תמיד נושרים ונראים כמו חרא. אני הבחור היחיד בחנות שמותר לו לעשות את זה, אבל אני הולך להזהיר אותך, זה יהיה הכאב הגדול ביותר שאתה'הרגשת אי פעם בחייך. האם אתה רוצה לעשות את זה?” ואני כאילו, “כן.” “אני הולך להזהיר אותך שוב, האם אתה רוצה לעשות זאת?” הוא הזהיר אותי שלוש פעמים ובוודאי שזה יצא יפה וזה לא דהה. זה מושלם. זה חשוך, זה נראה כאילו זה נעשה אתמול.
אבל האם זה היה הכאב הגרוע ביותר בחייך?
צ’מברליין: זה היה החרא הכואב ביותר. זה כאב במשך שבוע לאחר מכן. זה היה די אכזרי. הוא התקלף, כמו קעקוע, אבל העור סביבו היה כאילו נחתך. העור התקלף לאחור, זה היה מגעיל, מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה נראה כמו בשר מעופש. מכה כאבה כמו בן זונה מדי. זה היה אכזרי.
מילים בכתב יד מאת ספנסר צ’מברליין.
נסיים בשאלה אחת שתמיד אשאל אנשים בלהקות – איך זה לפגוש אנשים שיש להם קעקועים בהשראת Underoath?
צ’מברליין: זה די סוריאליסטי לעזאזל. זה די פראי שמישהו אחר יקבל מילים שכתבנו לשים לצמיתות על הגוף שלו. כל העניין בכתיבת מוזיקה הוא שאתה מדבר על חרא שעברת, והתקווה שלך היא שבעצם כנות אכזרית ותפתח דברים שאתה אפילו לא מדבר עם החברים הכי טובים שלך, המטרה היא מקווה שזה עוזר למישהו אחר שעובר חרא כזה. לראות שזה כן משפיע על אנשים, שמישהו מתחבר כל כך עם המילים שכתבת זה די מטורף.
גילספי: אני זוכר את הרגע המדויק שבו אנשים צרחו לנו לראשונה את המילים. זו הסיבה שאתה לא עושה את זה בשביל הכסף, אתה לא עושה את זה כדי להיות מפורסם. כדי לראות את המילים האלה צועקות עליך בחזרה, ואז לראות את המילים האלה מקועקעות לעור של מישהו, אתה יודע שהצלחת.
למידע נוסף על מה שעושה Underoath ולמד כיצד תוכל לצפות בתוכם קונצרט הזרמה ב -24/7 בלחיצה כאן.