זה לא מפסיק להפתיע אותי איך חונכנו את ההיסטוריה הארוכה והאכזרית של האדם-חוסר אנושיות לאדם ובמקום להסתכל לאחור ולהגעיל מהפעולות הברבריות שלנו, כמה אנשים בחרו את הבחירה המגעילה להנציח את המעשים האלה של רוע בלתי מופרע. היזהר שכאשר תקרא את הדיווחים הבאים על פעילות מתועבת בוודאי תטיל ספק כיצד כל אדם יכול להיות כל כך אכזרי וסוציופטי עד שיגרום כאב וסבל כזה לחיים אחרים..
לרוע המזל, אין לנו את הפתרון לבעיה הזו, ולא להישמע פסימי, אבל אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שתמיד יהיו “מפלצות” שיזכו להנאה מלגרום כאב לאחרים..
ב -30 בספטמבר 1999 הירושי אוצ’י היה רק בן 35. אוצ’י ושני עמיתים הפקידו אוריניל ניטראט המכיל 16 קילוגרמים של יוני אורניום למיכל משקעים כאשר אירעה תאונה וחשפה את אוצ’י לכמות גדולה פי 20,000 של קרינת הניוטרון הנסבלת. התוצאה הייתה הרת אסון לגופו מכיוון שקרינה חזקה הכוללת קורות נייטרון נתלשה בגופו ופורסה את ה- DNA שלו לחתיכות. הצוות הרפואי חסר הלב והאנוכי שעבד על אוצ’י החזיק את המסכן בחיים במשך 83 ימים. רשימת הדברים הנוראים שקרו לגופו מעורפלת במוחו. המילים האחרונות שלו היו, “אמא, בבקשה.”
לאחר שסבל בסבלנות במשך שבוע, אוצ’י נסדק לפתע. “אני לא יכול לסבול את זה יותר. … אני לא שפן ניסיונות “. דבריו זעזעו את הרופאים והאחיות האחראים על הטיפול בו. האם זה הזמן להעביר את המיקוד מריפוי לטיפול פליאטיבי? גם אם אפשר היה לערוך תיק להתמדה עוד קצת, איזו מטרה הייתה יכולה להיות מנוצלת על ידי החייאתו ביום ה -59, לאחר שלבו נעצר שלוש פעמים במשך סך של 49 דקות? זה היה אדם שהכרומוזומים שלו נהרסו. “לא ניתן היה לזהות או לסדר אף אחד מהכרומוזומים של אוצ’י לפי הסדר.” גופתו של אוצ’י נהרסה מבפנים החוצה. זה היה מוות איטי, כואב וככל הנראה בלתי אפשרי. אין ספק שהרופאים היו צריכים להיות מסוגלים לזהות מוקדם מאוד שלא ניתן להצילו
