הכירו את סטיגמות האחות הקעקעות בתחום הרפואי – wiresummit.org
wiresummit.org
In תַרְבּוּת

הכירו את סטיגמות האחות הקעקעות בתחום הרפואי

מקצוע רפואי זה מטלטל את העניינים

לכל אחד יש סיפור קעקוע ייחודי, אבל אף אחד לא ממש כמו לאה'ש. לאה היא סטודנטית לאחיות שמקצועיה ודיו מוקדשים לחינוכה הלא שגרתי ולבני משפחתה שהלכו הלאה. אבל מה שהופך את סיפורה לייחודי במיוחד הוא שהיא משגשגת בתעשייה שפעם הסתכלה על קעקועים ונאבקת לשבור את הסטיגמה נגד שינוי הגוף בעולם הרפואה. תסתכל על נקודת המבט שלה על קעקוע והעסקה בגלריה למטה, ואז הודע לנו מה אתה חושב על קעקועים במקום העבודה בקטע ההערות בפייסבוק.

צילום מסך 2018-08-28 בשעה 14.49.46

בדוק את הראיון שלה עם INKED

סיפור הרקע שלי לא מאוד שמח. אבי לא היה בחיי מאז שהייתי בערך בן שנה. הוא התעלל באמי כמו גם באחותי ובי. מלבד זאת, אמי הייתה מכורה לסמים מה שהוביל לכך שאחותי ואני הוכנסנו לצ'יילד הייבן. סבא וסבתא מצד אימי הוציאו אותנו מצ'יילד הייבן והחלו לגדל אותי בזמן שאחותי חזרה עם אמי. המפגש הראשון שלי עם המוות היה כאשר סבא שלי נפגע בעבודה. הייתי בן שמונה ולא ממש הבנתי מה קורה. סבתא שלי שלפה את התקע כעבור שבוע. ואז כשהייתי בן 12, סבתי קיבלה טלפון מבית חולים ביוטה. לאמי נקבע מות המוח. היא מתה ממנת יתר של תרופות. מאז, רק סבתא שלי ואני. היא הפכה לחברה הכי טובה שלי. כשהגעתי לגיל 22 היא פגעה בגבה והוכנסה לבית החולים. בדיוק כשנראה שהיא משתפרת, היא נכנסה לדום לב. היא קמה לתחייה אך ירדה במהירות. לאחר שבוע, היא החלה לסרב לטיפול ובתפקיד ייפוי הכוח שלה, הייתי צריך להיות זה שיחליט להסיר את כל הטיפול הרפואי. ליבה נעצר תוך 10 דקות. זה הרס אותי. התחלתי להיכשל בכל השיעורים הדרושים שלמדתי. בסופו של דבר אובחנתי כסובלת מהפרעת דיכאון חמורה ו- PTSD. כל יום נלחמתי במוחי. זה לקח כמעט שנה, אבל בסופו של דבר החזרתי את עצמי למסלול. זה מגיע לפעמים בגלים שבהם יהיו לי שבועות טובים ושבועות ממש רעים, אבל מאז הקדשתי את הפלטפורמה שלי כדי לסייע בהבאת אור למחלות נפש. אנשים רואים במחלות נפש משהו שכמעט איסור לדבר עליו ואני לא יודע למה.כמעט כל הקעקועים שלי מוקדשים למשפחתי. יש לי קעקוע צוואר עם התאריכים שאמא וסבא שלי נפטרו עם צלב ביניהם. הזרוע שלי מוקדשת לגמרי לסבתא שלי. הוא מורכב מעץ חיים עם כנפי מלאך כשורשים. סבתא שלי אהבה כנפי מלאך עד שהנחתי אותן על הכד שלה. יש לי גם ורד, הפרח האהוב עליה, ושעון עם הזמן שבו נולדה.ישנם שני מקרים בהם הייתה לי סטיגמה שלילית כלפי הקעקוע שלי. אחד מהם היה מטופל גברי שאמר שאני רוב החוויות שחוויתי ממעסיקים, מטופלים ומעמיתים היו חיוביים, מלבד שתי החוויות שציינתי למעלה. להנהלה שלי לא אכפת מקעקועים, אם הם לא אני חושב שבכל מקצוע, תמיד יש לך אנשים הרואים בקעקועים כלא מקצועיים. כשפרסמתי תמונה באינסטגרם התומכת בקעקועים ופירסינג בעבודה (STAPAW) על האופן שבו קעקועים אינם משפיעים על העבודה האתנית שלי, אנשים הגיבו עליה וקבעו שקעקועים אינם נראים מקצועיים. נתתי לעבודה שלי לדבר בעד עצמה. הייתי מועמד לפרס דייזי (פרס מועמד למטופל), הורי חולה ילדים חיבקו אותי אחרי המשמרת והודו לי, והיו לי לאחיות להודות לי שעזרו להן. זה מצחיק כי אנשים לא מבינים שהמשמעות מאחורי הקעקועים שלי היא הסיבה שאני כל כך מסור למקצוע הסיעוד.אישית, לא, אבל תמיד יהיו שם אנשים שיש להם סטיגמה שלילית כלפי קעקועים. מבחינתי, אין שום מקצוע בעולם שקעקועים ישפיעו על מוסר העבודה של האדם, הניסיון, ההשכלה והנהיגה שלו. אלה התכונות שלדעתי המעסיקים צריכים להסתכל עליהן כאשר בודקים מועמדים אפשריים.אני מאמין שהחברה צריכה להסתכל על האדם בכללותו ולא רק כאדם עם קעקועים. אני חושב שאנשים צריכים להפסיק לשאול בסופו של דבר אני רוצה שרוב הגוף שלי יהיה מכוסה. התחלתי לאחרונה את שרוול הרגליים ומתכנן לסיים את הרגל והזרוע השנייה שלי. אני גם רוצה חתיכת גב מסובכת. הפסקתי לעשות את הידיים והאצבעות בגלל המקצוע שלי. ברגע שאני נשכר איפשהו ויודע את המדיניות, אני מתכוון לבצע אותן.אני מסיים את התואר הראשון שלי בנובמבר ומתכנן לקחת את NCLEX בדצמבר. לאחר שנלקח, אני מתכוון לעבור משוליה אחות ל- RN רשום. בטווח הארוך, אני רוצה לעבוד שנתיים במחלקה לטיפול נמרץ בילודים (NICU) ולחזור לבית הספר כדי להפוך למטפלת אחיות.

הסיפור האישי שלך של כניסה לתחום הרפואי והרצון לעזור לאחרים הוא די ייחודי. האם תוכל לפרט על העבר שלך עם בריאות גופנית ונפשית?

סיפור הרקע שלי לא מאוד שמח. אבי לא היה בחיי מאז שהייתי בערך בן שנה. הוא התעלל באמי כמו גם באחותי ובי. מלבד זאת, אמי הייתה מכורה לסמים מה שהוביל לכך שאחותי ואני הוכנסנו לצ’יילד הייבן.

סבא וסבתא מצד אימי הוציאו אותנו מהצ’יילד הייבן והחלו לגדל אותי בזמן שאחותי חזרה עם אמי. המפגש הראשון שלי עם המוות היה כשסבא שלי נפגע בעבודה. הייתי בן שמונה ולא ממש הבנתי מה קורה. סבתא שלי שלפה את התקע כעבור שבוע.

ואז כשהייתי בן 12, סבתי קיבלה טלפון מבית חולים ביוטה. לאמי נקבע מות המוח. היא מתה ממנת יתר של תרופות. מאז, רק סבתא שלי ואני. היא הפכה לחברה הכי טובה שלי.

כשהגעתי לגיל 22 היא פגעה בגבה והוכנסה לבית החולים. בדיוק כשנראה שהיא משתפרת, היא נכנסה לדום לב. היא קמה לתחייה אך ירדה במהירות. לאחר שבוע, היא החלה לסרב לטיפול ובתפקיד ייפוי הכוח שלה, הייתי צריך להיות זה שיחליט להסיר את כל הטיפול הרפואי. ליבה נעצר תוך 10 דקות. זה הרס אותי. התחלתי להיכשל בכל השיעורים הדרושים שלמדתי.

בסופו של דבר אובחנתי כסובלת מהפרעת דיכאון חמורה ו- PTSD. כל יום נלחמתי במוחי. זה לקח כמעט שנה, אבל בסופו של דבר החזרתי את עצמי למסלול. זה מגיע לפעמים בגלים שבהם יהיו לי שבועות טובים ושבועות ממש רעים, אבל מאז הקדשתי את הפלטפורמה שלי כדי לסייע בהבאת אור למחלות נפש. אנשים רואים במחלות נפש משהו שכמעט איסור לדבר עליו ואני לא יודע למה.