כשאני אירית הייתה בת 16 היא נכנסה לראשונה לחנות קעקועים. היא העזה בחיפושים לחדור באף אך בסופו של דבר יצאה עם שרטוט לחייה האקדמיים. לאחר שחווה את התרבות בחנות האירית הסתקרנה מיידית והקדישה שנים ללימוד ההיסטוריה החברתית הקשורה לקעקוע בארצות הברית, במיוחד התמקדות בנשים מקועקעות.
לנשים בקעקועים יש עבר ססגוני לא פחות מהגברים, אבל הסיפורים שלהן נותרו ברובם בלתי נתפסים, השגחה שהאירים מקווים לתקן. ביום שלישי, 12 במאי, בשעה 20:00 אחר הצהריים תדבר אירית במוזיאון האנטומיה החולנית בברוקלין והיא הייתה אדיבה מספיק כדי להקדיש לנו זמן לדבר איתנו על הנשים המקועקעות של המאה ה -19, האופן שבו השתנה דמותן של נשים מקועקעות לאורך כל השנים וחוויותיה שלה עצמה מקועקעות.
דיו: ב -12 במאי תעביר הרצאה במוזיאון האנטומיה החולנית. אתה יכול לתת לנו מושג לגבי זה?
אנני אירית: באוגוסט האחרון פניתי למוזיאון האנטומיה החולנית בנוגע לאפשרות להעביר הרצאה על ההיסטוריה החברתית של קעקועים תוך התמקדות בהיסטוריה של הגברת המקועקעת. אני עומד להעביר הרצאה מאוירת המתמקדת בשנת 1840 עד היום עם דגש על אנשים כמו נורה הילדברנדט למוד וגנר לאורך כל הקאט פון ד. אני אתן תקציר גדול יותר על ההיסטוריה החברתית הזו. (ניתן לרכוש כרטיסים פה)
איך התחלת להתעניין בהיסטוריה של קעקועים בכלל ונשים מקועקעות בפרט?
זה באמת התחיל כשהייתי בתיכון. חטפתי את האף בגיל 16. אני רק זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לחנות קעקועים/פירסינג וראיתי אנשים שלא נראים כמו המשפחה והחברים שלי וממש הסתקרנתי מזה. הלכתי למוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון שם התמקדתי באמנות פרפורמנס ובלימודי נשים שבהם פשוט התחלתי להתעניין באמת בנושאים סביב קישוט הגוף והגוף. התחלתי לקבל קעקוע בקולג ‘תוך תיעוד התהליך. חשבתי על הגוף שלי פנימה והחוצה ממרחבים חברתיים שונים וכיצד הוא שונה מראש מקועקע ופוסט מקועקע. אני מקועקע ב -11 השנים האחרונות; אני מקועקע למדי עכשיו. השאלה הזו של מרחב פנימי/חיצוני באמת נשארה איתי. כשעשיתי את הסמסטר הראשון שלי בסימונס התעמקתי בהיסטוריה החברתית של קעקועים ושיטות סטייה בתחילת המאה ומה המשמעות של קעקוע. התחלתי מאוד להתעניין בהיבט המגדרי של זה מכיוון שיש כל כך הרבה עבודה על קעקועים גברים ועל ההיסטוריה של אמנים אמריקאים מסורתיים, אבל אין הרבה על אמניות ונשים מקועקעות במיוחד. ראיתי צורך למלא את זה.
נורה הילדברנדט צילום: צ’ארלס אייזנמן
האם תוכל לתת לנו דוגמה לאחת מאותן נשים מקועקעות מוקדמות שאנשים כנראה לא יודעים עליה?
נורה הילדברנדט מעניינת באמת; בסופו של דבר עשיתי עליה את עבודת הגמר הראשונה שלי. היא הייתה מהגרת גרמנית שהייתה נשואה למרטין הילדברנדט, שהוא למעשה די מפורסם גם בהיסטוריה של קעקועים אמריקאים. אז הוא קעקע אותה, זה בערך בשנת 1880, ובסופו של דבר היא התחילה להראות עם בארנום וביילי. אישה נוספת הגיעה במקביל, איירין וודוורד, אבל היא קימרה את נורה מכיוון שהיא לא הייתה מושכת כמו איירין הזו. לנורה הייתה קריירה קצרת מועד זו בסצנת הקרקס. היא נחשבת לאישה המקועקעת הרשמית הראשונה. אין עליה המון, יש ספר בשם הגברת המקועקעת: היסטוריה מאת אמיליה קלם אוסטרוד. (Ed. הערה. בתחתית המאמר תמצא רשימה של המלצות הספרים של אנני אם אתה רוצה ללמוד עוד על ההיסטוריה של הקעקוע..) זהו אחד הספרים היחידים שיש לו היסטוריה מקיפה על התקופה ההיא. אז אירן ונורה היו דו -קרביים בשלב מסוים ואירן הייתה פשוט יותר אטרקטיבית מנורה ואנשים העדיפו את זה.
מעניין שמיד לאחר שהתפרסמה נורה הייתה יריבה לאתגר אותה.
כֵּן. אתה רואה הרבה מזה, במיוחד בתוך פריק שואו ופעולות צד. אני חושב שזה קרה במקביל לקעקוע שהפך לפופולרי יותר בתחילת המאה ה -20. זה עדיין היה “סוטה” אבל יותר אנשים התקעקעו. קראתי על נשים בניו יורק, על חברות, על קעקוע פרפרים עליהן במקומות נפרדים. דבר כזה היה רגע מוצלב.
מתי אתה מרגיש שנשים שקעקועים הפכו לדבר פחות סוטה?
אני מרגיש שזו שאלה מסובכת, אפילו בהתחשב בשכבות החברתיות של היום. כשמסתכלים על אנשים כמו מייגן טבח וקאט פון ד מדובר בנשים מאוד אטרקטיביות ומוכשרות אבל הן גם מיניות יתר. אני חושב שבמובנים רבים מוצא הגברת המקועקעת הוא זה. יש ארוטיקה ומיניות מכיוון שזה גוף נשי לא נורמטיבי. רעיון הסטייה תמיד בא עם קעקועים ושיטות קישוט גוף. זה יותר מקובל היום, זה בטוח, אבל אני לא מרגיש שזה איבד הכל, אני לא יודע אם סטייה היא המילה הנכונה, אני חושב שזה פחות מטמון עכשיו ויותר נפוץ. אבל אני לא יודע אם הגישות החברתיות סביבו באמת השתנו.
האם אתה מרגיש שיש מין מיניות דומה בקרב גברים שמתקעקעים?
אני חושב שזה רעיון אחר עם הגוף הנשי. הגוף הנשי המוצג, אנשים מעלים את הטיעון כיום, שונה מאוד. כלומר, היו לך גברים ונשים על הבמה יחד, אבל אני חושב שזה ההקשר וההיסטוריה הסובבת אותו שצריך לקחת בחשבון.
מה למדת על ההיסטוריה המוקדמת של אמניות קעקועים?
אנשים כמו מוד וגנר לימדו את עצמם. בעלה היה קעקוע, גאס וגנר. היא הייתה אחת הראשונות שיצאו באמת. ואז יש אנשים כמו גברת צ’ינצ’ילה שעבדו ברוח הזאת. הייתה קבוצה קטנה של נשים שעבדו בצד את הבעלים, החברים או האחים שקעקעו אבל הם לא התפרסמו. אני חושב שזו נקודת העבודה שאני עושה, אני מנסה להעלות את ההיסטוריה הזו ולוודא שהסיפורים האלה ידועים.
אנני אירית
הזכרת קודם לכן על מידת הצלחתן של אמניות, בימינו אלה, לעתים קרובות מיניות יתר. האם אתה מרגיש שלפעמים הם עדיין נשפטים על פי המראה שלהם יותר מאשר האמנות שלהם?
אני חושב שיש משהו בתרבות הסלבריטאים ובעל הון חברתי מסוים שמקורו במישהו כמו מייגן או קאט שמקעקעים אותך, והם במקרה גם אטרקטיביים. אני חושב שהם בחרו דרכים שונות מאוד לקריירה. לדוגמה, כשמייגן הייתה בניו יורק דיו היא עסקה בקריירה דוגמנית חלופית. למרות ששניהם קעקועים, נראה היה שזה כל מה שקט מעוניינת לעשות. בסופו של דבר היא הוציאה ממנו קו ספורה וקו אופנה, אבל זה הגיע אחר כך, כשמייגן רדפה אחרי מספר דברים. אני לא חושב שזה בכלל מוריד מהאמנות אבל אני כן חושב שהשיחה היא אחרת כי הן נשים. אני לא חושב שיש לך את השיחה הזאת על קעקועים מפורסמים זכרים. יש תמונות ללא חולצה של עמי ג’יימס, בטח, אבל אני לא חושב שהשאלה הזו תוצג אי פעם עליו. זו שיחה אחרת.
עד כמה אתה חושב שתדמית הקעקועים, נקבה או זכר, השתנתה עם השנים בתרבות שלנו?
אני חושב שזה בהחלט הפך לקריר יותר. לאנשים נוספים בהחלט יש קעקועים; בין אם זה אחד או שלושה או קעקוע כבד, מה שזה לא אומר. ברור שזה הפך להיות מקובל יותר חברתית מכיוון שהוא גלוי יותר לאנשים. אני חושב שיש בזה משהו שהעלה את הענף. אנשים עדיין עובדים מחוץ לבוארי אבל עכשיו זה בחנויות מהודרות, לא מחוץ לדירה של מישהו. זה לא מה שהיה לפני 100 שנה.
כלומר, קעקוע לא היה חוקי בהחלט במקומות מסוימים כולל ניו יורק עד לאחרונה.
יש בזה גם משהו. לאנשים יש הרבה תפיסות מוטעות לגבי ניקיון והשימוש במחטים ושיחות שצריך להסיר את זה. הרבה אנשים לא ממש מבינים מה זה אומר לעשות קעקוע ואת כמות הזמן והמאמץ שאנשים בחנויות מכובדות משקיעות לקראת ניקיון והיגיינה. אתה צריך לקבל רישיון קעקוע והסמכת מחוללי דם שלך ודברים אחרים, זה לא רק אדם אקראי שמקים חנות שעובד עליך.
אמרת שההרצאה שלך תתמקד במאה התשע עשרה, אבל תהיתי אם עשית מחקר על נשים מקועקעות מוקדם יותר מזה..
בעבודה בתחום זה אין המון עבודה בנושא. לארס קרוטאק הוא אנתרופולוג קעקועים שעשה טון של עבודה ברחבי בורנאו, פולינזיה ואפריקה. לאחרונה נתקלתי בספר בשם ציור עם מחטים גדולות יותר מאת אהרון דטר-וולף וקרול דיאז-גרנאדוס מ- UT Austin Press. זו ההיסטוריה המקיפה הראשונה של קעקועים בצפון אמריקה שיצאה לאור. הוא ממוקד בעיקר משנת 1400 ואילך, אך הוא בוחן במיוחד שיטות קעקוע אינדיאניות. התחלתי לעשות עבודה על היקף הקעקועים הגדול יותר אבל עם התמקדות בצפון אמריקה כי זה … אני מכאן. העניין שלי התחיל במקום אחד מאוד ספציפי ועכשיו אני מתקרב כדי לקבל מושג רחב יותר על ההיסטוריה הזו.
איירין וודוורד, צילום אוטו לוין
כשהתחלת לבצע קעקוע, ובפגישות הרבות מאז, אתה מרגיש שהידע שלך על רקע התעשייה השפיע על בחירות הקעקועים האישיות שלך?
אז אני מניח שסיפור הקעקועים שלי הוא שבמכללה התחלתי להיות מאוד ספציפי … אני באמת בעניין ארט נובו. זאת האסתטיקה שלי. כשעשיתי קעקוע לראשונה באמת התעניינתי במחווה שמאחורי זה, התעניינתי ברעיון של אמנים גברים לפרש את הצורה הנשית. אז בחרתי דימויים ספציפיים שאהבתי אמנים גברים על ידי נשים והרגשתי שהפעולה של קעקוע התמונה עליי היא מעין מחווה פמיניסטית, כאילו אני מחזיר את זה על גופי. בשלב זה יש לי כל כך הרבה שזה פשוט הפך לבחירה אסתטית כי אני באמת אוהב את התקופה הזאת ואת כל מה שבא איתה. המשכתי לבצע את אותה עבודה כי אני חושב שזה יפה. אני כנראה צריך לזעוק לקעקועים שלי, הלכתי לריאן פאולק בסוף הוא קרוב בפארק מדרון בשנתיים האחרונות. או, ואלן מרפי, היא בחוץ באורגון, היא רק פתחה חנות חדשה, היא עבדה בעבר בזיקית בבוסטון. מעניין שבעיקר קעקעו אותי אמנים גברים.
האם זו הייתה בחירה מודעת?
זה פשוט קרה ככה. כשהייתי צעיר הרגשתי שיש לי מה להוכיח שאני בן 18, ממש לבן, מקונטיקט וללכת לבית הספר בבוסטון. סיימתי את פרקי הידיים בגיל 21, ואני זוכר שחניך החנות, אלכס, היה כמו “זה הארדקור מזוין”. אתה יודע, אני זוכר שהייתי כאילו סוף סוף הוכחתי את עצמי וגיבשתי מקום משלי בתוך החנות ההיא. עכשיו אני לא מרגיש שיש לי מה להוכיח, אבל בזמנו היה משהו על כמה שיותר כיסוי, כמה כסף אני משקיע בו והיכן אני משיג אותו. עשרים ואחד הוא כשעשיתי את בחירת החיים הזו. אני תמיד מרגיש שאני עושה את הדבר הפנימי/זר בתעשייה כי אני לא קעקע. אני אכן מקועקע, ויש לי חברים בתעשייה, אבל זה לא מה שאני עושה במסחר. ישנם קעקועים בעלי ידע רב בנושא אך הם נמצאים בעמדה אחרת. אז הרגשתי שאני חייב לבדוק כל הזמן את המיקום שלי בתוך ההיררכיה הזאת.
אנני אירית'רשימת הקריאה המומלצת:
הגברת המקועקעת: היסטוריה מאת אמיליה קלם אוסטרוד
קעקועים בתרבות חזותית אמריקאית מאת מינדי פנסקה
ציור עם מחטים גדולות יותר מאת אהרון דטר-וולף וקרול דיאז-גרנדוס
קעקועים: סודות לאמנות מוזרה מאת אלברט פארי
אומנויות הקעקוע של נשים שבטיות מאת לארס קרוטאק
נכתב על הגוף, אוסף מאמרים אקדמיים בנושא קעקועים מנקודת מבט אמריקאית ואירופאית.
אירית גם תעביר שיעור בבית הספר לאמנות חזותית בקיץ הקרוב "פריק שואו: ניתוח היסטורי ותרבותי של אמריקאי'תעשיית הבידור." לחץ כאן למידע נוסף.
אתה יכול להתעדכן בכל מה שהארית עושה אינסטגרם, טוויטר ו טאמבלר גם כן.