לְשֶׁעָבַר מאסטר דיומתחרה קייל דנבר ארז את ציוד הקעקועים שלו ויצא לדרך בחיפוש אחר הרפתקאות. כשמשפחתו נגררת, דנבר יטייל בארץ וינסה להתפרנס כאמן קעקועים מסתובב. במהלך החודשים האחרונים דאנבר שיתף אותנו בסיפורי הדרך שלו כאן ב- Inkedmag.com. חלק 1. חלק 2. חלק 3. חלק 4. חלק 5. חלק 6. חלק 7. בזמן שאתה'למדתי להכיר את קייל בכל הפוסטים האלה, האישיות שלו זולגת מהכתיבה שלו, הוא רצה לקחת קצת זמן להציג את עצמו באופן רשמי ולהסביר מאיפה הוא בא.
מי אני? שמי קייל דנבר.
נולדתי וגדלתי בפלינט, מישיגן. יש לי אח אחד. אמי ואבי היו נוצרים מסורים ואחי ואני גדלנו בכנסייה. אבי היה קנדי ואמי הייתה מארצות הברית (אני עדיין מתקשה לקבל אנשים מארצות הברית שקוראים לעצמם אמריקאים ולא מכירים בכך שקנדה היא גם חלק מיבשת צפון אמריקה). הוריי חלמו שאחי ואני נהיה מיסיונרים להפיץ את דבר המשיח. שנינו קעקועים.
כשהייתי בן עשר אבי קיבל התקף אפילפטי באמבטיה ומת. התעוררתי באותו בוקר ושמעתי את אמי מייללת על גופו חסר החיים. זה הרגיש כמו חלום. אני יכול'לא דמיינו שמשהו כל כך רציני באמת קרה. אבא שלי מת וכל מה שדאגתי לו זה שיצחקו עלי בבית הספר בשביל הטלאים על הג’ינס שלי. צחקו עלי ועל אחי על היותנו עניים, אך צחקו עלי גם על היותנו טוב טוב ועל היותנו חכמים. אני לא'לא אכפת שבגלל שהם צוחקים בגלל שהם חכמים או נוצרים, שניהם החזיקו בערך הכי מגוחך, אבל בשבילי נראה שהם רק התחזקו. אני לא'אפילו לא אכפת שאני מסכן, אבל כנראה שהתעוררתי עם הבנות מסביבי כי בפעם הראשונה אי פעם דאגתי לאיך שאני נראה. לאחרונה חבר לכיתה החל ללעוג עלי בגלל הטלאים שנתפרו לי בג’ינס. הוא גרם לילדים אחרים להצטרף אליו. התביישתי.
משפחתי האמינה בהנחת ידיים וריפוי חולים באמצעות משחת אלוהים, אמונה שמצאתי לאחרונה הייתה בעיקר של אבי אך אמי עקבה אחר ההנחיות הדתיות שלו. מה שכל זה אומר זה שחברים שלי לא עשו זאת'לא רוצה ללכת איתנו לכנסייה. אנשים שם היו מוזרים. הם רקדו במעברים והתפללו בקול רם במה שהם כינו לשונות, אבל זה היה זבל לחברים שלי. מעולם לא הכרתי את אבא שלי יותר טוב מכל ילד אחר בן 10 שמכיר את אביהם. ידעתי שיש לו צלחת טיטניום בראש מתאונת טיולים בהרי מערב קנדה כשהיה צעיר. אבל לא היה לי מושג עד כמה החיים שלו גדלים. לאחר התאונה היו לו פגיעות מוח קשות שהשאירו אותו להיכנס ולצאת מטיפולים ומוסדות במשך שנים. לתרופות שהיו להם באותה תקופה היו תופעות לוואי גדולות, ולכן הוא גדל לשנוא אותן. אני'אני בטוח שכן'זו הסיבה הגדולה ביותר מדוע הוא יפסיק לקחת אותם. הוא הפסיק לקחת את התרופות שלו שוב זמן קצר לפני מותו. בזמנו גם לא יכולנו'לא ימשיך לשלם את ביטוח החיים שלו וזה חלף.
הייתה לי הרבה אמונה באמונות שלי. אני זוכר שהתפללתי עם אבי לרפואתו. אבל הוא מת והשאיר אותנו לבד ואפילו עני יותר. האמונה שלי באלוהים מתה גם אז. גם אם הוא אמיתי הוא נראה יותר כמו זין מאשר יוצר מיטיב, וציפיתי לספר לו את זה.
בשבועות הקרובים הבנתי שאבי לא'לא עומד לקום ושחיים לעולם לא יהיו כפי שהם, או כפי שדמיינתי שיהיו. לאחר הלווייתו נעשיתי מופנמת והרדמתי את עצמי לחיים בכך שנקלטתי בטלוויזיה. אבא זרק את הטלוויזיה כשהיא נשברה ומעולם לא החליף אותה. הוא קרא לזה צינורית ותיבת שטן. לאחר מותו עברנו לגור בבית ליד סבתא שלנו. היו לנו שלושה ערוצים וניצלתי אותם.
כשהייתי לא'לא צופה בטלוויזיה או עושה שיעורי בית (עוד הסחת דעת גדולה) התחלתי לדחוף גז עם כמה עבריינים מקומיים. חיבוק גזים מוביל לשתייה, אחר כך לסיר ואז לסמים קשים יותר. כשהייתי בן 16 הייתי מוכן לכל תרופה שיש. הצרות באו ולא הרבה זמן אחרי שהבעיות המשפטיות עשו זאת גם אני ונאלצתי להשתתף באנשים אנונימיים. התפטרתי מהתנהגותי ההרסנית לאחר שקבענו לוחות זמנים של חיינו והשימוש בסמים. איתו הבנתי שאני מתחבא מהכאב, כמו כלבה קטנה. מעולם לא נתתי לעצמי להתאבל על אבי'המוות של. אני יודע שזה לא'לא עובד בשביל כולם ככה אבל אני מפסיק לאחר ההבנה הזו. במשך מספר שנים, לפחות. מעולם לא הייתי צריך ללכת לשיעור תרופות אחר אבל התחלתי להיכנס לתרופות היקרות כמה שנים מאוחר יותר. זה נמשך עד שראיתי שהם מפריעים לימוד קעקוע.
עשיתי את הקעקוע הראשון שלי בגיל 13 בזמן שעשיתי LSD. זה לקרוא "אני שולט" על הכתף שלי. הקעקוע נעשה על ידי חבר עם מחט תפירה ולא הקעקוע ולא אני שלטנו. הייתי ילד מטופש עם תלתלי חיתול בשיער והרבה משקל של תינוק על הגוף. התביישתי בקעקוע והסתרתי אותו כל הזמן. מאוחר יותר גיליתי שהטעויות הקודמות שלי בקעקועים יעזרו לי להזדהות עם לקוחות שצריכים כיסוי.
מגיל צעיר הייתי מיומן בציור. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות אמן כשאנשים ישאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. אמי תמיד הייתה מזכירה לי שאמנות יכולה להיות קשה להתפרנס ומציעה לי ללמוד מקצוע מיומן. אפילו כבוגר תיכון מעולם לא ראיתי קעקועים כאמנות, יותר כמו משהו שהתביישת בו. בינתיים אמא שלי'השכל הישר הפך לחוק על ידי החזרה שלו. למרות שהייתי מאוד חכם ובדקתי היטב היא פחדה לעודד עבודה באמנות. היא הייתה אומרת לי לצייר כתחביב, רק לאחר שהיה לי עתיד בטוח. כשהתקרב הסיום נראה היה נכון להקשיב למגייס צבא וללמוד מקצוע בזמן השירות. בדקתי באחוזון ה -91 של ASVAB (הערת העורך: סוללת הכושר המקצועי של השירותים המזוינים היא הבדיקה שאנשים מבצעים לפני שהם מצטרפים לכוחות המזוינים. זה בעצם ה- SAT לצבא.) שידעתי שחייב להיות טוב אגב כל מגייס היו מרחיבים את עיניהם וקוראים "אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה חייל, כל דבר!" אבל כאשר הלכתי להישבע, היכן קיבלנו את הפיזיות שלנו ובחרנו את עבודת הלימוד שלנו, הבחור שעוזר לך להבין מה אתה הולך לעשות אמר את הרגיל, "אתה יכול לעשות מה שבא לך" לפני ההסבר "הצבא הוא הענף הגדול ביותר של השירותים החמושים. כל קריירה שאתה רוצה לעשות בעתיד שלך יש לנו אותה ואם לא יש לנו מה להכשיר אותך אליה." בפעם הראשונה אי פעם זה הרגיש כאילו יש לי עתיד פתוח, עתיד שלא'לא מוגבל על ידי המעמד הכלכלי שלי. ידעתי מיד מה אני רוצה, "אני רוצה להיות אמן," אמרתי לעזאזל שזה מרגיש כל כך טוב!
קייל ובנו עם איש שלג שבנו בפלורידה.
לרוע המזל התחושה הזו לא עשתה זאת'זה לא האחרון כי המגייס הסתכל עלי כדי לראות אם אני מזדיין איתו. הורדתי את החיוך שלי כדי שיראה שאני רציני. הוא בהה במסך המחשב שלו במשך דקה ואז אמר, "כמו מחשבים?" "לא," עניתי. "כמו אמנות – ציור, עט ועיפרון, אני לא'לא מצייר אבל אני'אני אוהב ללמוד." הוא שוב הביט במסך והשתתק לפני ההקלדה. "כֵּן," הוא אמר. "אתה רואה, הצבא לא'אין לי באמת תוכניות אמנות."
לפתע נראה כי לוויכוח המעסיק הגדול ביותר יש חור. "ובכן, מה עם הצבא'הפרסומות, אולי….." שאלתי. "לא אנחנו מוציאים את אלה למיקור חוץ," הוא ניתק אותי. אחר כך המשיך כשהביט במסך שלו, “כתוב כאן שאתה בהיאבקות? כמה אתה אוהב להתאמן?"
התחלתי להיאבק אחרי ריב שניהלתי עם בכיר כשהייתי תלמידי שנה שנייה. הוא היכה אותי בדם ודפק את אחת השיניים הקדמיות שלי החוצה, אבל עקבתי אחריו לכיתה שלו והיתי בו באיזה כוח נשאר לי. מאוחר יותר הוא סיפר לי שהוא נדהם מהחוסן שלי. הוא אמר לי שלא'לא רוצה לפגוע בפניי יותר כי זה היה רך מדי. ממש אחרי שהנפיחות והחבלות נרפאו מהקרב הראשון שלנו מצאתי את ביתו ואתגרתי אותו שוב. הוא היכה אותי שוב ממש בחצר הקדמית שלו. זֶה'כשגיליתי שהוא מתאבק אלוף המדינה. הוא הזמין אותי להצטרף ואני עשיתי זאת. אהבתי את זה.
בכל מקרה, המגייס כנראה ראה את זה בתיק שלי והלך עם זה. "אתה אוהב לזחול בבוץ? אתה יכול להסיע טנק ותקבל M16 משלך!" רוחי שקעה וביום ההוא עזבתי כאדם החכם ביותר בחיל הרגלים. ככל שהתקרב הזמן לבוגר התחלתי להבין כמה טיפשי אני בהרשמה. אבל הייתה לי תוכנית. יום אחד עניתי לטלפון וזה היה המגייס שלי בצד השני. "ארזת את התיקים שלך! " "לא" "טוב שכדאי להתחיל לא נשאר הרבה זמן," הוא אמר. "אתם לא'אל תיקח אנשים שלא'לא בוגר תיכון, נכון?" שאלתי. "ובכן, כמובן שלא, אבל נשאר לך רק קצת יותר משבוע, נכון? ” הוא שאל. "לא," אמרתי לו. "נשרתי לפני שלושה ימים." "מה?! אתה זורק את החיים שלך! ” הוא צרח. "ובכן, בקשר לזה," עניתי בחוכמה. "צפיתי בסרט הזה שנקרא Saving Private Ryan ואני זוכר סצנה שבה חיילים דרסו את גופתו של חייל אחר שנמצא כלפי מטה בתוך מאגר דם שלו, וחשבתי, מעניין מה הוא הבקיע ב- ASVAB." נְקִישָׁה.
אני לא'לא מצאתי את הקריירה שלי בצבא אבל הם עזרו לי להבין עד כמה רציתי להיות אמן. לאחר שלא סיימתי קיבלתי עבודה בכריתת עצים. ניקיתי את חצרות האנשים מהענפים שהגוזמים היו זורקים. הייתי רק נהמה אבל למדתי מקצוע. מאוחר יותר למדתי גם נגרות. למדתי גם קיר גבס, תליה, בוץ ושיוף. שלא לדבר גם על מסגרות וגגות. ואפילו למדתי את העבודה המיומנת יותר של נגרות נגמר. למרות שאמא שלי אהבה את העבודה שלי, ואחרי כמה שנים הקמתי עסק משלי, הרגשתי שמשהו פשוט לא היה'לא נכון.
חבר החל להתקעקע בחנות חדשה בעיר. הוא נהג לקעקע את עצמו אבל לא'זה לא ממש טוב, אבל החברים שלו בחנות החדשה היו טובים. הוא דיבר עליי להתקעקע מהם. קיבלתי אחד ובפעם הראשונה ראיתי שקעקוע הוא ויכול להיות אמנות. הפסקתי להתקעקע והתחלתי לרכוש ציוד. ברגע שהיה לי את ציוד הקעקועים והעיקור קעקעתי את עצמי וכל אחד מספיק טיפש כדי לתת לי לנסות. התבאסתי, אבל מעולם לא ויתרתי. כל כישלון הפך לשאלה וכל שאלה הפכה בסופו של דבר להצלחה.
באותה תקופה חברה שלי הייתה מאוד מודעת לעצמה ולא'אני לא אוהב שאני מקעקע בנות. היא מעולם לא הציעה עידוד אלא התעסקה הרבה. התחלתי להתעסק בקעקועים והיא כלבה עוד יותר. העסק שלי התחיל להסתדר טוב מאוד. יכולתי לראות בפעם הראשונה שאני הולך להרוויח כסף. הקיץ הגיע וזה אומר שצריך לעשות גגות וחיפויים. אז, נכון לעיצוב, הפסקתי.
התחלתי לקעקע במשרה מלאה. חברה שלי עזבה אותי ולקחה את הכלב שלי. אני יכול'לא להרשות לעצמי את הדירה שלי, או את המכונית שלי; אפילו מכרתי את המשאית שלי ואת כל הכלים שלי. לא היה לי דבר מלבד קעקוע ועדיין התבאסתי מזה. יכולתי להשיג עבודה רק בגטו אבל זה לא קרה'לא משנה, ידעתי שקעקוע יכול לקחת אותי לכל מקום שאני רוצה ולספק לי אמצעים להשיג כל מה שאני צריך. לא היה לי'לא ציירתי במשך כל השנים שבין התיכון לקעקוע הראשון שלי. אני לא'אפילו לא לצייר את השנה האחרונה שלי. נראה שאין לי טעם אם לא'לא אוכל להשתמש בציור כדי לספק לעצמי. המאבק הגדול ביותר שלי תמיד היה להבין מה אני רוצה לצייר. אם זה לא היה'לא למטלה או לבקשת חבר מעולם לא היה לי מושג מה לעשות. בהקשר זה קעקועים מושלמים. אני מספק את היכולת הטכנית והלקוח שלי מספק את הרעיון או ההשראה.
כל המקצועות המיומנים שלי השתלמו. כשהייתי צריך לבנות חנות משלי בניתי כבר ארבעה אחרים. בעלי חנויות ישכירו אותי כקעקע בהנחה שאבנה את החנות שלהם כדי שאוכל לעבוד שם. כל פעם פוטרתי זמן קצר לאחר סיום הבנייה. בזמנו הייתי הרבה יותר טוב בבנייה מאשר בקעקוע. בסופו של דבר פתחתי חנות משלי והתרגול השתלם. אנשים אומרים לי שאני'אני מדהים, אני מעריך את הרגש שלהם אבל אני אף פעם לא מאמין להם. אני מכיר כל כך הרבה קעקועים טובים ממני ואני מרגיש שאם הייתי מאמין ללקוחות שלי מחמאות הייתי מפסיק לשפר.
אני ממש נמאס לכתוב את הדברים האלה “אני אני אני” אז אני'אני רק אסיים עם המחשבה הזאת: אף פעם לא באמת התחלתי לעשות קעקועים טובים עד שהייתי הבעלים של החנות שלי והתחלתי לטייל.