קצין ניו יורק קווין טסי'חוויה מרגיעה אך מרוממת 9/11
כפי שנאמר לקירסטי קובאטס
גריסה בזרועו של קצין ניו יורק בדימוס קווין טסי הם הילוכים ביומכניים מתכתיים (שנעשו על ידי דניאל מרשל), אך מתחת לשריון זה נמצא גיבור המורכב מעצב, לב ומעיים – הרבה אומץ. כאשר מדברים על 11 בספטמבר, עכשיו ולתמיד, הדבר הראשון שהוזכר הוא הורדת מגדלי התאומים אבל הבניינים האלה לא היו עשויים רק מפלדה, זכוכית ובטון, הם הכילו אבות, בנים, אמהות, אחיות … אמריקאי דם, נשמות. המגדלים והאחים והאחיות האלה לא נפלו על שטחי הרובע הפיננסי בניו יורק, הם נפלו לתודעה שלנו ולחיקי גיבורים כמו טסי. כאן, 13 שנים לאחר מכן, האיש שיש לו גם “אני יכול לעשות הכל באמצעותו שמחזק אותי” מקועקע מעל לבו משתף את סיפורו של היום ואת הימים הארוכים שאחריו לעולם לא נשכח.
השותף שלי, מייקל ג’ייקובסן, העיר אותי כשהוא צועק לטלפון, “שים ערוץ 247!” ישנתי כי עשינו 6 עד 2 אחר הצהריים, אז בלילה שלפני עבדתי עד שתיים בלילה. זה היה מה, תשע בערב כשזה קרה? 8:30, הייתי נרדמת. שמתי את ערוץ 247 שהיה אז TBS ו- Little House On The Prairie פועל ואני זוכר שצעקתי לטלפון, אתה צוחק עלי אחי? אני ישן! והוא אמר, “נו, ערוצים 2, 4 או 7.” שמתי אותו וראיתי שהמטוס הראשון כבר פגע, אז באופן טבעי, לא ידעתי מה קורה. דקות לאחר מכן החבטה השנייה. התקשרתי לשותף שלי ושאלתי האם אתה הולך להיכנס? והוא אמר, “כן.” אז כולנו נכנסנו לעבודה למרות שלא היינו צריכים להיות עד שש בלילה. ידענו בערך שכולנו חייבים להיכנס.
כולם במתחם עמדו בסביבה וחיכו לשמוע מה עומד לקרות. פשוט נשארנו מקומיים באותו יום. לא עזבנו את קוני איילנד. זה היה יום ארוך – הרבה יותר מ -12 שעות ואני זוכר שהם אמרו, “מי רוצה לרדת?”
כולם רצו ללכת, כולם רצו להיות במרכז הסחר.
כולנו ירדנו למחרת בבוקר ולעולם לא אשכח, היה לו ריח ספציפי. יצאנו ממנהרת הסוללות של ברוקלין ונראה כאילו ירד שלג. הכל היה מכוסה בלבן; היה לו ריח מאוד מאוד מוזר. היה שקט וזה היה מפחיד. זה נראה כמו משהו מתוך סרט, כאילו חיכית שארנולד שוורצנגר יצוץ ויתחיל לירות באנשים. זה לא נראה אמיתי; לא ידעת על מה אתה מסתכל.
קווין טסי
באותה תקופה, זו עדיין הייתה משימת חילוץ; עדיין חיפשנו אנשים, אז כולם רצו להיות ב”ערימה “בניסיון להסיר את הפסולת. התקשינו לדעת מה לעשות – זה היה כאוטי מאוד. אף אחד לא באמת ידע מה לעשות מלבד לחפש ניצולים. אף אחד לא ידע – והמשטרה תגיד לך שהם יודעים – אבל אף אחד לא ידע מה לעשות או איך לעשות זאת. זה היה ממש כאוס. היית עולה על ערימה ומישהו מושיט לך משהו, אתה מוסר אותו לשני ומנסה לנקות אותו. ואז, הדבר המוזר ביותר יהיה כאשר הם מצאו מישהו, אך הם מעולם לא היו בחיים. ואז באמת נהיה שקט, זה באמת נהיה רגשי. הכל נעצר. כשמצאו גופה, הכל נעצר. המשאיות הגדולות היו עוצרות, העגורן נעצר, הכל נעצר והם עשו בזהירות רבה – אני לא זוכר אם עטפו דגל אמריקאי – אבל הם עשו משהו. חיכיתם למצוא אנשים.
היית שם למטה במשך 18 שעות, ולא יכולת לחכות לחזור למחרת – זה היה כל כך מוזר. כולם רק רצו לעזור. וחלילה מישהו עדיין חי. רצית למצוא אותם כי חס וחלילה מישהו עדיין חי ביום החמישי אבל עצרת ביום הרביעי.
זה אפילו לא נראה אמיתי! זה אפילו לא היה טוב איך קו הרקיע יראה עכשיו? אפילו לא ידעת מה לחשוב. כשניסינו למצוא אנשים, התמונה הגדולה יותר לא פגעה בך. והחלק המטורף היה, גדול כמו מגדלי התאומים, לאט לאט נפלו סביבו עוד בניינים זוגיים, ואני חושב שאחד מהם היה בגובה של 40 קומות או משהו כזה. אתה יכול לדמיין בניין בן 40 קומות שנופל כרגע? אלה יהיו החדשות הגדולות ביותר. וזה היה כמו, אוי עוד בניין נפל. זה היה פשוט כל כך מדהים, שום דבר לא הרגיש אמיתי, היה שקט מאוד ואז פתאום היינו שומעים אנשים צועקים שמצאנו מישהו! אך לרוע המזל הם מעולם לא היו בחיים.
אני חושב שירדנו לשבוע הבא, אני לא זוכר מתי הם ביטלו את ההצלה בפועל. היינו ישנים רק שלוש או ארבע שעות ואז למחרת הגעת לעבודה ואמרו “מי רוצה ללכת לעבודה?” וכולם רצו ללכת. כמעט היינו כמו להילחם אחד בשני כדי לרדת כי כולם רצו לעשות את ההבדל.
המשפחה שלי העריכה שאני יורדת. אף אחד לא פחד שאפגע. אף אחד לא ידע על סרטן וכל מה שקורה היום בגלל ה -11 בספטמבר. אני לא חושב שמישהו בכלל הבין שכל הכימיקלים באוויר עלולים להרוג אנשים שנים לאחר מכן. הם פשוט פחדו יותר שיתקיים התקפה נוספת.
קווין טסי
בן דוד שלי התחתן עם בעלה בספטמבר 2000. לאחר שהתחתנו, הוא החליט להיות כבאי. הוא עבר את האקדמיה, והוא היה חדש לגמרי – חדש לגמרי – בספטמבר 2001. בסופו של דבר נכנס לאחד המגדלים ומת במתקפה. זה היה אומר לי קצת יותר כי ידעתי שהוא שם. אני זוכר שאמא שלי אמרה, “דניס לא התקשר! דניס, אנחנו לא יכולים ליצור איתו קשר. ” אני זוכר שאמרתי שאולי הוא עדיין שם, אולי הוא אבוד או משהו. אני זוכר שכל יום ירד וחשבתי שאולי היום זה היום שבו אוכל למסור לבת דודתי חדשות טובות. לרוע המזל, גופתו מעולם לא התאוששה. שנה לאחר מכן הייתה להם הלוויה והייתה להם הקסדה שלו, אך הוא מעולם לא התאושש.
עד כמה שזה נשמע טיפשי, אני לא מאמין שלפיגועים יש השפעה משמעותית עלי היום. אני בדימוס עכשיו, אז כולם [המשפחה שלי] רגועים עכשיו, אבל אני חושב על כמה חפים מפשע: שוטרים, כבאים והמגיבים הראשונים מתו באותו יום. זה עצוב. אני משתדל לא לשבת ולערוך מסיבה חבל; לא נפגעתי אישית. אני חושב על האנשים שעזרו כמו האדם שהיה מספיק מתחשב להפיל את הסירה האדירה הזו למטה כדי לתת למגיבים לישון ולאכול ארוחה חמה. אני באמת חושב על זה יותר מהכל, כי אף אחד לא היה צריך לעשות את זה.
הייתה הרבה אהבה. הייתי אז רק שוטר במשך ארבע שנים, אבל בפעם הראשונה הרגשתי מוערך. בפעם הראשונה בקריירה שלי, ואפילו עם השנים, זו הייתה הפעם היחידה שבאמת הרגשתי שמעריכים את הציבור. אני ובן זוגי נכנסנו לפיצריה כעבור שבועיים, הזמנו פשטידה ושתי משקאות מוגזים. הבעלים ניגש אלינו ואמר שכמה אנשים במסעדה השתבשו וקנו את ארוחת הצהריים שלנו. כשוטר אתה אף פעם לא חווה את זה. אנשים ניגשו אלינו ואמרו תודה. הרגשתי שאני בעיר אחרת כי זה פשוט לא קורה כאן.
פרשתי לגמלאות לאחר 16 שנים. אני צעיר מכדי לפרוש אך הייתה לי נכות. עכשיו אני אבא להישאר בבית. אשתי בחודש השמיני להריוני, אני מכבסת ומטפלת בילדים. אני צופה באופרה. אני מבורך.
