נוח גאלווי הוא גיבור אמריקאי אמיתי. אולי אתה מכיר אותו מ”רוקדים עם כוכבים “או מג’ון סינה's American Grit, אך כיום סיפור חייו מתפרסם. Inkedmag.com השיגה את הקטע הבלעדי של חיים ללא תירוצים: לידתו המדהימה של חייל אמריקאי'הפרק הראשון. קרא את זה למטה, וברגע שאתה מתלהב כמו שקראנו בקריאה הראשונה, תוכל לקבל את שאר הסיפור כאן.
בחיים
“הפצצות האלה כל כך חמות שהעצמות שלך באמת יתמזגו יחד,” אמר מישהו. לא הצלחתי להבין מי אמר את זה, אבל שמעתי את זה בבירור. לא יכולתי לפתוח את הפה. פאניקה עלתה בגופי, כיוון שחששתי שהלסת שלי התמזגה מפיצוץ. ניסיתי וניסיתי לפתוח את הפה. ואז הרגשתי שמישהו מניח חפץ בידי ושמעתי, “אם אתה כואב, לחץ על הכפתור הזה.”
העיניים שלי נפערו. זה היה סיוט. פשוט חלום רע. אבל כשהעיניים שלי הסתובבו בחדר, פתאום הבנתי שאני לא יודע איפה אני. השמש המדברית הלוהטת נעלמה, תערובת הלכלוך המסתחררת של חול וחברים מסביב בצלצול. קולות המלחמה הוחלפו בצליל קלוש של קולות ילדים ששרים שירי חג המולד. פתאום הייתי מודע לכאבים עזים שדופקים בכל סנטימטר בגופי. נזכרתי במכשיר שבידי – הנחתי שמדובר בטפטוף מורפיום. לחצתי על הכפתור שוב ושוב, אך לא הייתה הקלה מהכאב הבלתי נסבל.
ואז דלת החדר נפתחה. נכנס גבר, אחות, שנראה ממש עצבני.
“יש לנו ילדים ששרים לנו שירי חג המולד כי אנחנו רחוקים מהמשפחות שלנו ואתה מתנהג בגסות רוח”, אמר..
“אתה צוחק עלי?” חשבתי. לא יכולתי להגיב כי לא יכולתי לפתוח את הפה. הוא ידע זאת כשהוא עומד שם בזחחות. הבטתי בו בחזרה וראיתי את שמו על תג הפלסטיק המחובר לכיס על השיחים שלו. אני לא זוכר את שמו עכשיו, אבל בזמנו חזרתי בראשו שוב ושוב. נתתי לכאב לבלוע אותי כששמו הפך לפעימה יציבה כמו תוף, והמקצב הכועס בראשי גרם לי לחזור לשינה עמוקה ומסוממת..
כשבאתי שוב האחות איננה. המיקוד שלי היה מעורפל במקרה הטוב אבל במקומו ראיתי רופא ושמעתי אותו אומר, “אני אטפל בזה”. והוא נשאר איתי עד שהגיעו שלוש אחיות טיסה במדי חיל האוויר. אני זוכר את המדים ואני זוכר כמה הם היו נחמדים אלי. הועברתי בזהירות מהמיטה שלי לגורני וגלגלתי בזהירות החוצה ואל משאית אמבולנס. אוויר דצמבר הקפוא פגע בגופי בהלם ואני רעדתי. אני זוכר את מרירות הקור. זה היה דצמבר בגרמניה וגופי לא הסתגל מהחום המעיק של אזור המלחמה. כשהגרני התגלגל לעבר האמבולנס שמעתי גבר אחר צועק ומשתולל. הוא היה איש שברירי, מבוגר, שחור והוא צרח מילים שלא היו הגיוניות. הרמתי את עיניי לאחיות הטיסה לשאול בעיניים, “מה לא בסדר איתו?” אחת האחיות השיבה לי ואמרה שהוא ותיק שנשאר בגרמניה לאחר שסיים את שירותו. הוא גוסס. הם לקחו אותו הביתה כדי שיוכל למות מוקף ביקיריו .. כשניסיתי להבין מה הוא מנסה לומר מצאתי את עצמי מוסחת, אפילו רק לרגע, מהכאב שלי ומהבלבול שלי. עדיין לא ממש ידעתי למה אני שם או מה קרה. אבל הרמתי את מבטי אל פניהן האדיבות של שלוש האחיות והרגשתי מנחם.
כשהאמבולנס הגיע לקצה המסלול, אני והגוסס הועברנו למטוס. במקום המושבים הקטנים שתמצאו דחוסים יחד במטוס מסחרי, היו מיטות מחוברות לקיר. הונחתי בזהירות על אחד. האחיות עשו כל שביכולתן כדי שיהיה לי נוח. כשהתיישבתי, מוכן לחזור הביתה, הרגשתי סוף סוף חום – אם מהשמיכות או מהחמלה, זה לא משנה. טיפלו בי לאורך כל הטיסה ואז לאחר זמן רב אחת האחיות נשענה אליי ואמרה “ננחת בקרוב, כך שתתעורר בבית החולים”. הוא נתן לי זריקה ויצאתי החוצה.
התעוררתי בחדר בית חולים זעיר. עדיין לא ידעתי לאן, אבל ראיתי את בהירות האור הזורח זורם מהמסדרון כשהדלת נפתחת לאט. מצמצתי כשהדמויות נכנסו למוקד. ראיתי אותה לראשונה: מסגרת קטנה, שיער לבן מתולתל ומשקפיים. זאת הייתה אמא שלי! אמא ואבא שלי היו בחדר. הייתי במקום בטוח. סוף כל סוף.
הם חייכו, אבל יכולתי לראות שהם מפחדים. והמחשבה המיידית שלי הייתה “חייך כדי שידעו שאתה בסדר”. למדתי אחר כך שבגלל שהמשפחה שלי פספסה את אחת הטיסות שלה הם הגיעו אחרי חצות ואין מי שיכין אותם למה שהם יראו או יספרו להם באיזה מצב אני נמצא.
הימים הקרובים הם טשטוש כואב ומחריד. דקה אחת הייתי מזיע, והשנייה קופאת. או שכאב לי או שהתעלפתי. כהרף עין עברתי מחייל חסר פחד וחזק שנלחם במלחמה והרגשתי כמו ילד חסר אונים. לא היה לי מושג איך להגיב למקום שאני נמצא בו או למה שקורה לי. דקה אחת כעסתי ובשנייה לאחר מכן התגברתי על רגש ובכי. בכיתי הרבה. מעולם לא פחדתי כל כך.
הימים הראשונים האלה בוולטר ריד היו מפחידים יותר מכל מה שנתקלתי בו בעיראק. בכל פעם שנפרסתי קיבלתי שאני יכול למות. הכנתי את עצמי למות בעיראק. מעולם לא עלה בדעתי שאוכל להתעורר במיטה בבית חולים פצוע קשה. כבר איבדנו כמה מהחבר’ה בפריסה שלי. אבל הם לא נפצעו, הם נהרגו. וכולנו קיבלנו את הסיכון הזה. זה לא היה אמור ללכת בדרך זו. לא הייתי אמור להתפתל מכאבים בחדר בית חולים בוושינגטון, הייתי אמור להיות עדיין בעיראק או מת. לא היה ביניהם. לא ידעתי איך להתמודד בין לבין.
הפחד שלי התעצם בכל פעם שהוצאתי מחדר בית החולים הקטן והמחניק הזה, כי בכל פעם שהם באו לקחת אותי, הוכנסתי לניתוח כואב נוסף. קיבלתי טיפול תרופתי בכבדות אבל זה רק הוריד את קצה הכאב וזה רק הוסיף לבלבול שלי. עדיין לא ממש ידעתי מה קורה או מה קרה לי. ועכשיו נכנסתי ויצאתי מהתודעה, כך שלא יכולתי להבין היטב את המציאות. בשלב מסוים באחד הטיולים לניתוח אני זוכר שתפסתי את זרועה של אמי. הצמדתי אליה והתחננתי בפניה: “אל תתני להם לקחת אותי, בבקשה אל תתני להם לקחת אותי שוב.”
כשהייתה רגיעה בנסיעות לחדר הניתוח אמי הייתה זו שסיפרה לי לבסוף את היקף הפציעות שלי. אמא שלי היא אדם מתוק מאוד, לא מתנשא, אבל היא גם ישירה מאוד. לא יהיה כאן ציפוי סוכר. היא עבדה קשה כדי להיות חזקה בשבילי ואני זוכר אותה נכנסת לחדר כרגיל, כאילו הכל בסדר, ועמדה ליד המיטה שלי כשהיא משקשקת מפציעותי בצורה מאוד עניינית – כאילו היא מפרטת את מרכיבים במתכון. “איבדת את זרוע שמאל מעל המרפק, רגל שמאל מעל הברך, יש לך פציעות קשות ברגל ימין, גם יד ימין שלך סבלה מפציעות מסוימות והלסת שלך מחוברת.”
אמי הייתה טובה בהרבה להסוות את רגשותיה מאשר אבא שלי. הוא עמד מאחוריה כפי שאמרה לי אך הוא מעולם לא אמר מילה. זה היה הרבה בשביל אבא לקחת. הוא איבד את זרועו בגיל 18. כל מה שידעתי היה אבא עם זרוע אחת. “האם דמיינת שאחד מילדיך יאבד גפה כמוך?” שאלתי אותו אחר כך. הוא אמר שמעולם לא עלה בדעתו שזה יקרה אבל זה הפחיד אותו שכל אחד מאיתנו יצטרך לעבור את מה שהוא עשה. כשישבתי שם המום, עיבדתי את כל מה שאמא אמרה לי זה עתה, היא מילאה את השקט בחדר, “תראה זה מה שזה עכשיו ועכשיו בואו נבין מה הלאה.”
התגובה הבאה שלי הייתה “מי מת?” כי אם היה לי כל כך גרוע, אז איך כולם היו? רק כעבור כשבוע קיבלתי טלפון ממנהיג המחלקה שלי שאמר לי שהצלחתי לגרוע מכל. היינו רק שלושה מאיתנו ברכב באותו לילה והייתי הפצוע הקשה ביותר. אז עם הידיעה שכולם הולכים להיות בסדר תשומת הלב שלי פנתה למה שאני הולך לעשות.
תמיד הייתי אדם פעיל מאוד מבחינה גופנית. ואהבתי את העבודה שלי. נכנסתי לצבא בגלל ה -11 בספטמבר, אבל נקלעתי לקריירה שממש אהבתי. נועדתי להיות חייל חי”ר. חשבתי, “לעולם לא אהיה שוב פיזית והקריירה שלי בצבא הסתיימה”. חוט טיול זעיר אחד לקח ממני הכל ברגע נפץ אחד.
שקעתי במקום חשוך מאוד. התמכרתי גם בכאב הגופני וגם בעוגמת הנפש שלי. יום אחד הוריי ישבו לצידי בחדר החולים – כפי שעשו כל יום – ופניתי לאמא שלי ופלטתי: “איך אוכל שוב לקשור את הנעליים שלי?”
אמא התנגדה במסיבת הרחמים שלי, “ובכן אבא שלך יכול לקשור את נעליו ביד אחת. אנדי! הראה לנח כיצד תוכל לקשור את הנעליים ביד אחת. ” וכשהתחלתי למחות אבא ניתק את ההתבכיינות שלי במעבר. “אלוהים, נועה, אני יכול לקשור את הנעליים ביד אחת.” והוא עשה זאת, כפי שראיתי אותו מתבגר כל כך הרבה פעמים. “אני רק צריך קצת אהדה,” אמרתי. על כך ענתה אמא ”ובכן אתה לא מקבל את זה היום.”
כמה ימים אחרי שהתמוססתי משרוך הנעליים, לאחר דמעות רבות, מצאתי את עצמי סחוט מרגש, קליפה חלולה. אמי ראתה את הבעת הריק על פניי וראתה הזדמנות לגרור אותי מהערפל. היא לקחה את זה. היא ניגשה למיטה שלי, נשענה קרוב-אבל לא כל כך קרוב שאנשים אחרים בחדר לא יכלו לשמוע אותה, ואמרה “פשוט היית צריך לעשות את אבא שלך ולאבד את היד והרגל שלך.” היא חייכה וחיכתה לתשובה שלי, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה לצחוק. זה היה מצחיק אבל גם באותו הרגע אני חושב שהרגשתי שוב ניצוץ של התרגשות וציפייה. ייקח זמן להצית את הלהבה במלואה, אבל מה שהיא אמרה בהחלט נכנס לחלק חשוב בי. יש לי צד מאוד תחרותי ואמא ידעה זאת. היא ידעה בדיוק מה להגיד כדי לנער אותי, כדי שאוכל להבין, “אוקיי, החיים יימשכו מכאן.” חשבתי לעצמי, “אבא שלי יכול לעשות הרבה מאוד ביד אחת. תארו לעצמכם כמה זה ייראה מרשים יותר עם שני איברים חסרים. ” וחייכתי הכי טוב שיכולתי דרך לסת חוטית.
לא ייאמן, כדי לקרוא את הראיון שלנו עם גאלוויי, לחץ כאן.