הגלריה עוקבת אחר הטקסט
מייגן או'מאליי'שנות העשרים לא'אל תשחק כמו רוב עשרים ומשהו שאתה רואה באינסטגרם, חוגג עם חברים או סיים את חייהם. במקום זאת, היא עשתה למעלה מ -60 נסיעות לחדר המיון ובילתה יותר משבע שנים במאבק על הנוחות הבריאה שאנו מקבלים לעתים קרובות מדי כמובן מאליו. הלוחמת המקועקעת הייתה רק בת 20 כשנכנסה באומץ לראשונה מתחת לסכין, שנה בלבד לאחר שעשתה את הקעקוע הראשון שלה על הקרסול (ראו תמונה 3). בנובמבר 2014 רגע לפני הניתוח האחרון שלה, או'מאליי'חבר של פאולה פונצ’יאלי, תמונה עִתוֹנָאִי, דחק בה להצטלם למצלמה ולתעד את היופי שמאחורי הצלקת הגדולה שלה – צלקת המסמלת מחלה אותה סירבה להביס.
גב ‘או'מללי מלאו לה 29 שנים ב -13 באוגוסט, ובטוחה שהיא תהיה בסדר כל חייה – בהתחשב בכוחה הברור, גם אנחנו. עם תוכניות לעוד קעקועים ועתיד בהיר ובריא יותר, או'מאללי זורחת לא רק למצלמה, אלא לאורך כל הראיון שלה עם Inked. קרא את הסיפור האמיץ להפליא שלהלן.
התחלת בקרב הזה בשנת 2007. האם תוכל לספר לנו כיצד הוא התחיל?
בעצם צינור השופכן שלי שמתחבר לכליה נחסם, הוא נסגר וככל שהתבגרתי הוא היה כמעט סגור לגמרי ולא עבד כלל, אז הם הסירו את החלק הזה של השופכן שלי והצמידו אותו מחדש לכליה שלי.
במשך השנים, רקמת צלקת נבנתה והייתה לי מסה של חמישה סנטימטרים של רקמת צלקת סביב הכליה שלי שדחפה את הכליה שלי. הם ניסו לבצע מספר ניתוחים. הם הכניסו לי נקזים לגב שנכנסו דרך הצלעות אל הכליה שלי ויצאו לתוך שקית שבה היו מנקזים נוזלים, אבל שום דבר לא עבד במשך זמן רב והכל התחיל לחסום. הם עשו כל כך הרבה ניתוחים והכניסו כל כך הרבה חורים לשלפוחית שלי ולכליה. הם בדיוק עשו יותר נזק לגוף שלי ושמירה על הכליה לא הייתה שווה את זה באותו זמן. עשיתי כנראה 60 נסיעות לחדר המיון שבו התקבלתי מספר פעמים, זה היה מטורף לגמרי.
אבל זה החמיר בשנתיים האחרונות, נכון?
כן, בשנתיים האחרונות הייתי צריך לעבור סדרה של כנראה 25 ניתוחים. הם עשו ניתוח ממש גדול שבו הם חתכו אותי 10 סנטימטרים וניסו לקחת חתיכה מהמעי שלי כדי לגרום לשופכן לכליה שלי להתנקז וזה לא עבד. זה היה בערך חודש וחצי לפני שפולה צילמה את כל התמונות האלה בנובמבר. זה נראה מאוד גולמי בתמונות האלה; זה נראה כאילו זה קרה.
האם זה נחשב לאי ספיקת כליות?
הכליה שלי התחילה להיכשל כי היא לא הצליחה להתנקז. הכליה שלך היא כלי דם מאוד כך שהיא פשוט נחסמה, שום דבר לא יכול לצאת ממנה. כל הנוזלים והתרופות עוברים עיבוד דרך הכליות שלך ולכן הכליה האחת הייתה כפולה מגודלה של השנייה והיא גרמה לנזק עצבי בגבי. עברתי שנתיים של בתי חולים וניתוחים וצינורות ניקוז שיצאו מהגב שלי וצנתרים שיצאו מהבטן – זה היה גס.
החבר שלי היה שם בשביל כל זה ויצאנו רק לארבעה חודשים. פתאום הוא היה המטפל שלי. הוא היה צריך לעזור לי ללכת לשירותים ולעזור לי לקום מהמיטה; הוא ישן איתי בבית החולים. זו הייתה דרך ארוכה מאוד ואני פשוט שמח שהכל נעשה לעזאזל.
זה מאוד משנה חיים בגיל כל כך צעיר.
דצמבר 2014 היה כשהוציאו לי את הכליה, וירדתי מכל התרופות בפברואר. סוף סוף הצלחתי שלא יהיו בי צינורות. כפי שאמרתי, התמונות האלה הן מנובמבר 2014 ממש לפני שעשו את הניתוח האחרון. מאז עליתי במשקל ואני חוזר לחיות חיים בריאים יותר. אני בהחלט הרבה יותר אסיר תודה ומעריך.
האם אי פעם היית מיואש לדחוף?
הלכתי לקולומביה [המרכז הרפואי האוניברסיטאי] בעיר ואחרי כל הניתוחים וכל הדברים שעשו לי אף רופא אחר לא רצה להתערב. זה כמו לתקן מכונית בת 20 שעליה עבדו 20 מכונאים אחרים.
הם צוות של אורולוגים בעלי זכות ממש – היו לי כ 20 רופאים בצוות שלי – אבל לא ידעתי אם אני צריך לסמוך על הרופאים האלה. היה קשה להאמין בהם ולהכניס אליהם את האמונה שלי, זה הפך להיות מייאש מאוד.
בהחלט היו נקודות שבהן חשבתי שלעולם לא ישתפר. אני זוכר איך שכבתי במיטת בית חולים והסתכלתי על התקרה כשהייתי ממש ממש חולה והייתי כאילו אם זה איך שהחיים שלי הולכים להיות. כאילו מה אני אעשה לגור בבית חולים למשך שארית חיי? זה היה פשוט אומלל.
בטח הרגשת לכוד מאוד.
במבט לאחור עכשיו אני יודע שעברתי את זה ואני חזק יותר ואני יודע שאני כנראה יכול להתמודד עם הרבה יותר ממה שנתתי לעצמי קרדיט, אבל הרגשתי אז חלש נפשי מאוד. התחשק לי לוותר. החבר שלי התייעץ עם הרופאים בשבילי כי חשבתי: “מה שלא יהיה, עשה מה שאתה רוצה!” הוא אמר להם, “אל תתנו לה את זה, אל תעשו לה את זה!”
מה עזר לך לראות את האור בקצה המנהרה?
אתה חושב כל הזמן על האנשים שאוהבים אותך ותומכים בך בטוב וברע, אבל במשך כשנתיים – אני מתעצבן, אני מצטער שלעולם לא דיברתי על זה – להיות בבית החולים ולחיות את החברים שלך ומשפחה איתך כל הזמן, אתה מתחיל להרגיש כמו שפן ניסיונות. אתה יודע שאתה שוכב במיטת בית חולים בזמן שאנשים יוצאים מגדרם לראות אותך.
אבא שלי ירד כל סוף שבוע מפנסילבניה ואמא שלי גרה בפלורידה והיא הייתה כאן חודשים. החברים שלי עשו גיוס כספים כדי לעזור לי לשלם את החשבונות שלי בבית החולים. כל העזרה והתמיכה שהייתה לי דרך כל דבר, הכרת הטוב שיש לי לאנשים בחיי היא בלתי מוסברת. כשהייתי מוותר לעצמי אף אחד אחר לא ויתר עליי. מעולם לא הייתי לבד.
האם עשית קעקועים לפני שחלית?
קיבלתי את השרוול על הזרוע בשנת 2012 לאחר שסבתא שלי נפטרה ויש לי עוד מה לעשות כדי לסיים את זה. אני מצייר ונתתי לאמן הקעקועים שלי כמה רעיונות והוא חיבר את זה. סבתא שלי אהבה חינניות והוורדים שם כי כולם קיבלו ורד כשהלכנו לקבר שלה. תליון הלב היה משהו שהיא נתנה לי לפני זמן רב, אז הוספתי גם את זה.
האם היית עושה קעקועים כדי לזכור את מה שעברת עכשיו?
חשבתי על כמה ציטוטים ורעיונות שונים לעשות אבל לא הרבה כי הצלקת הזו היא פחות או יותר הקעקוע שלי ממה שקרה. אני לא יכול לחשוב על שום דבר שאקבל במיוחד בשביל זה, אבל אני מתכוון לסיים את זרועותיי במלואן.
האם אי פעם היית משתמש בקעקוע כדי לכסות את הצלקות?
בעצם שאלתי את אמן הקעקועים שלי (לוק לפורטו של טימי קעקוע) אם הוא יכול לכסות את זה במשהו והוא אמר לי לחכות. הוא אמר שזה לא יכסה את הצלקת כי היא מתפצלת במרכז הבטן וזה די חולה. הדיו לא ייראה אותו הדבר בחלק הזה של העור שלי כי זה לא עור רגיל זה עור מת. אני לא חושב שאי פעם אכסה את זה בשלב זה.
איך ההרגשה להצטלם בפעם הראשונה אחרי הניתוחים שלך?
נתתי לפאולה לעשות את זה כי נוח לי איתה, היא חברה קרובה. היא ראתה את הצלקות שלי ואמרה, “אני יכול לצלם את זה? אני יכול לעשות דבר על שלי אתר אינטרנט ואני יכול להשתמש בך כדוגמה. ” למרות שהססתי, מעולם לא הייתי בטוח בעצמי.
במבט לאחור במרחב בו הייתי נפשית – הייתי בהרבה תרופות – זה סוג של טשטוש. מעולם לא הרגשתי שבאותם רגעים זה יועיל לי או שאוכל להביט לאחור ולראות משהו יפה. היא ראתה את זה מההתחלה.
אני זוכר שהרגשתי כל כך חסר ביטחון. הרבה מהתמונות האלה גלויות ואתה יכול לראות על פני שאני כל כך בראש שלי. אני חושב מה הלאה? ידעתי שאני לא טובה יותר. הורחקתי מאותו רגע; פשוט הבנתי שאני עוזר לחבר שלי בתיק העבודות שלה.
האם ידעה שהתמונות האלה יהיו טיפוליות עבורך?
אני לא חושב שהיא ידעה באותו זמן. ממש התעצבנתי מזה והחבר שלי ניסה לגרום לי להראות להם אבל כמעט בכיתי כי לא רציתי להרים את החולצה. פאולה כל הזמן אמר שהם יפים ומדהימים ושאני חזקה יותר בגללם. היא אדם חיובי ותומך באמת. כל מה שהיא אמרה תואר בתמונות שלה. זה היה דבר ממש מעודד שהיא עשתה בשבילי. לא יכולתי להסתכל עליהם הרבה זמן אבל אני שמח שיש לי אותם עכשיו.
“>