עברו שנים מאז שמישהו מאיתנו כאן באינקד שיחק עם בובות, אבל לא מהסיבות שאפשר לצפות. זה לא שגדלנו מהם – חרב האור על השולחן שלי הוא אחד מאינספור צעצועים במשרד – זה פשוט שבובות יכולות להיות כל כך משעממות. בובות לא נראות לאנשים אמיתיים, אין להן חבילות סילון או זרועות רובוט, ורוב הבובות לא הופכות לדינוזאורים. אבל השאלה האמיתית שלנו היא איפה הקעקועים הארורים? איך ברבי ודומיו יכולים להסתדר כל השנים האלה בלי לקבל טיפה אחת? עכשיו זה השתנה בזכות לאמילי מרקס.
בשיווק הבובות שלהם לאמילי רצתה ליצור קצת גיוון שתעשיית הבובות לילדים כמעט ולא ראתה לאורך השנים. הבובה המקורית אמנם מושלמת כפי שהיית מצפה שאפשר לשנות אותה על ידי הוספת כמה מסמני הלמילי שלהם – מדבקות נשלפות של כתמים, אקנה, חבלות, נמשים וקעקועים..
כשילדים קטנים יחשבו מה האידיאל למבוגר הם יחשבו על הוריהם. כך שכאשר לאמא ולאבא יש חבורה של קעקועים זה יגרום לילד לתהות מדוע הבובות שלהם לא עושות את זה, זה כנראה הוביל להרבה שיחות מביכות. הדבר הטבעי לילדים לעשות בעבר היה פשוט לקחת עט ולצייר את כל הבובות שלהם. לעתים קרובות הדבר יוצר בלגן וילד שרצה שבובה חדשה תתחיל מחדש. אין ספק, נחמד לראות קעקוע עתידי שעובד על מלאכתו בגיל חמש, אך זה יכול להיות יקר. למרבה המזל, קעקועים וסימנים אחרים ניתנים להסרה, וזה מועיל בהתחשב בגחמות של ילדים קטנים.
אנחנו בהחלט חושבים שזה חולה שבובה יכולה לטלטל קעקוע בימים אלה אבל אנחנו לא מתרשמים במיוחד מהאמנות. תסתכל על הצבעים על הפרפר הזה – הם לא מציאותיים וההצללה כבויה לגמרי. אולי כדאי שנביא את הבובה לאמן כמו אלווין יונג כדי לקבל יצירה כמו זו. סתם צוחק, זה יהיה קצת מטורף.
לאמילי בהחלט בדרך הנכונה עם הניסיון שלהם להתחיל להציג מעט גיוון לתעשיית הבובות. האם נציע שיתוף פעולה של אמן או אולי כמה קעקועים שחורים ואפורים כשיוצאת לאמילי מרקס 2.0?